דבר תורה

בהלת הקורונה הובילה את חני ליפשיץ, שליחת חב"ד בקטמנדו, לכתוב את הדברים הבאים:

"פתאום אנחנו נדרשים לחשוב טוב טוב: באיזה מסלול הלכנו? מי הם האנשים שהיו באזור שלנו? כמה זמן שהינו לצידם של אותם אנשים? האם אנחנו זוכרים עוד אנשים שחלפו על פנינו, את המיקום המדויק ומה בדיוק קרה שם? האם לחצנו את ידם, התחבקנו?

עם יד על הלב, כמה מאיתנו עוצרים לחשוב על הדברים האלה כשלא מדובר בנגיף הקורונה? יום רודף יום, ועכשיו פתאום צריך לעצור. להבין כמה קריטי לזכור כל פרט שקשור לאנשים שפגשנו בדרך. זה יכול ממש להשליך על החיים שלנו. פתאום מתברר עד כמה דברים משפיעים לאורך זמן. שלא נחשוב לרגע שהמפגש עם אלה שנקרו בדרכנו הוא סתמי וחולף. מתברר שימים שלמים המפגש הזה דוגר לנו בתוך הנשמה, יושב לנו בתוך הנפש, יכול לשנות לנו את החיים מן הקצה אל הקצה, לטוב או לרע. ואחד מדביק את השני שמדביק את השלישי שמדביק את חברו. ככה זה בעולם הזה, אנחנו תלויים זה בזה. ההשפעה של כל מעשה מתגלגלת מקצה העולם ועד קצהו. ויש את אלה שזקוקים לבידוד – מקבלים זמן להתבוננות פנימית, למחשבה, הכי רחוק מכולם. אני בטוחה שכאשר יוצאים משם, מעריכים שוב מחדש את אותה אנרגיה שיש במפגש בין שני אנשים!".
עבור לתוכן העמוד