בסדר

בסדר
נושא: תנועת אריאל, כלים להדרכה
תת נושא: כללי, כללי, חינוך
קטגוריה: צ'ופר, חומרי העשרה, מקור, קטעים יפים, סיפור או משל
גיל: נווה-נחלה (ו-ח), חב"ב (ט ומעלה)
רמת פעילות-: עמוקה
על ההבדל בין שבט "בסדר" לשבט "כיסופים" ומחשבות על מהות השם ועל תפקידנו כמדריכים

מתאים ל:  יום חול, שבת

 

 

עמודים נוספים שיכולים לעניין אותך:

הילד הקטן

תכנית עבודה להצמחת השבט

 

 

לפני כ15 שנים (המספר מפתיע גם אותי), כשהתחלתי טירונות נתקלתי בגרעין של הצופים שנקרא "בסדר" (זה שמו!).

זכור לי איך קומם אותי השם הזה, וחשבתי: כיצד הם יכולים לשאתו? לשים את הבינוניות כסמל, כשם.

מה רוצה לומר סתמיות זו?? אנו מנגד, נקראנו גרעין "כיסופים".

צא וראה", חשבתי לעצמי: כיסופים, להט, שאיפות, אידאלים מול "בסדר" קטן ובינוני חסר צבע ומגמה, מציאותי עד להחריד.

כשבחנתי את הרגשתי ניקרה במוחי שאלה: מה באמת עדיף? שם בומבסטי יומרני ללא כיסוי או שם מציאותי

ללא יומרה, תיאור אמיתי של המציאות הבינונית. בכל יומרה יש זיוף, אנו נקראים כיסופים וכי חדורי להט

היינו?? כל כולנו חץ להגשמת הרעיון הגדול? ללא כל אינטרסים צרים ואנוכיים? נכספים בתכלית הכיסוף?

בודאי שלא! מניין אם כן הזכות והיומרה לקרוא כך לעצמנו?

לכאורה דווקא הם שאינם מהלכים בגדולות, מכירים עצמם כדבעי, יודעים חולשות אנוש ומודים בהן, דווקא

הם הכנים והצודקים. ההגיון מהרהר ומערער האין חליפתנו גדולה ממידתנו? אך תחושת הסלידה מ"הבסדר"

אינה מרפה.

לימים, כאשר ניגשתי בדחילו ורחימו להעניק שם לבני הבנתי את סלידתי.

בכל שם יש תקווה, יש בו תפילה, הטרמה של העתיד. אין הוא מבטא את ההווה כפי שהוא, אלא את האמת

של העתיד הטמונה בגרעין הקטן של כוונותינו בהווה. שאיפה המראה את הכיוון, אך עדיין לא מומשה.

האדם לוקח את הדבר שהיה רוצה בו, תמצית חייו ומניח אותו מעל ראשו אין הוא אומר" כזה אני" אלא

"כזה הייתי רוצה להיות". ה'בסדר' שבו אני שרוי כעת הוא זמני וחולף ולכן גם אינו אני באמת. "כנות" שאינה

מעמידה לעצמה סמלים שהם מעבר לעצמה, מנציחה את האמת כביכול של ההווה ובזה זיופה הגדול.

עומד לו בן טובים בתפילה, מנענע את כל גופו, עוצם את עיניו וכורע ומשתחווה עד שמתפקקות חוליותיו

ומבטא בשפתיו מילה אחר מילה. אך אינו חש דבר, אין אלוקים בלבו, יבש המעיין. מנגד עומד לו בן טובים

אחר, אין אלוקים בליבו, אף נפשו יבשה, אין הלב הומה, במי ישטה? בעצמו? באלוקיו? עומד שברכו האחת

כפופה ראשו מוטה, ידו הפנויה מסידור מונחת בכיסו ברפיון, שפתיו ממלמלות.

הראשון- אין תוכו כברו, והשני- פיו וליבו שווים, ובכל זאת ליבי לראשון.

אין הוא יודע להתפלל, ואין "עבודת הלב"- עבודתו. אך תפילה אחת מבטא גופו- "אלוקי הכנס תפילתך

בליבי,עשה שינבע המעיין". אין עמידתו מבטאת את מה שהוא כעת אלא את מה שהוא רוצה להיות!

אין הדברים אמורים רק לגבי תפילה, שמות וסמלים, כל חזותו של האדם, יותר משהיא מעידה על מה שהינו,

מעידה על שאיפותיו. יתר על כן האדם המציג את עצמו כפי מצבו בהווה בלבד מציג את חוסר הבושה שבמצב זה ואפילו את שאיפתו להתמיד במצבו ולהנציח את הקיום הבינוני ולהתהדר בנוצות הכנות.

"ה' לא גבה ליבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני"-

ובכל זאת, שבועתי לנגדי תמיד "נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך"

אלי חדד (מחנך)

 
 
תיוג: בסדר, השבט החדש, שם כמהות, הדרכה, חינוך, שאיפות, התקדמות, רצון.
דרג את הכתבהדירוג כתבה בסדר: 5 כוכבים
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים
2 מדרגים
הדפסשלח לחברהוסף תגובההוסף תיוג משלך
אתר נגיש
עבור לתוכן העמוד