שו"ת

היי. אני מדריכה בסניף חוץ עם מדשית משם. אני מרגישה שהיא לא מתאימה לי, ובאופן כללי, לא מתאימה להדרכה. היא כל הזמן ב"סטלה", מדברת בפלאפון תוך כדי פעולה, אני מכינה את כל הצ''ופרים, אני מלמדת וממציאה את הריקוד, בעצם היא מצפה שאני אעשה הכל בעוד שהיא יושבת רגל על רגל בבית.. עשיתי ניסוי. בכל יום חמישי אני מתקשרת אליה כדי שנכין פעולה לשבת (אף פעם לא היא אליי). שבוע אחד אמרתי אני לא אתקשר, נראה אם היא תתקשר. לא התקשרה. ביום שישי הכנתי לבד פעולה ואמרתי נראה אם היא הכינה גם. באתי לסניף בשבת, אמרתי לה הכנת פעולה? לא. פעם נוספת, הייתי בשבת משפחתית, היא לא טרחה להודיע לחניכות מתי מפקד. שעה לפני שבת הורים מתקשרים אלי לשאול מתי מפקד. בנוסף, היא גם אף פעם לא עונה להורים, ככה שגם העול הזה נופל עליי.. בקיצור, אני מרגישה שאני מדריכה לבד את כל החניכות וגם אותה.. ואין מה לנסות לדבר איתה כי היא לא מבינה את הבעיה.. אין קומונרית וההורים שלי אומרים לי לעזוב. מישהו יעץ לי להודיע לה שאני לא נמצאת בבית תקופה מסויימת או משהו כזה ולתת לה לנסות קצת לנהל את השבט לבד.. מה לעשות??

מדריכה יקרה שלום.

וואו וואו וואו, נשמע קשה ממש מה שאת מתארת!! גם הדרכת חוץ, שהיא בפני עצמה מורכבת וקשה, גם שבט גדול (בלי עין הרע!!), וגם מד"שית לא מתפקדת.. לא קל בכלל בכלל ואשרייך שאת מתפקדת ככה. 

כלל בחיים, בכל מקום שיש איזה קושי, שיש איזה עיוות- יש לפנינו 2 דרכים: לשנות את עצמינו או לשנות את הסביבה.

מאחר שלשנות את הסביבה- זה לא קל בכלל, לרוב יוצר המון המון תסכולים, וויכוחים, מריבות והרגשה מרירה באוויר.. כל מה שאנחנו לגמרי לא רוצים, תמיד קל יותר להתמקד בעצמנו. מה אנחנו יכולים לשנות בעצמנו כדי להקל את המציאות.

אבל הרי את עושה הכל מעולה: מכינה פעולות, דואגת לחניכות, עונה להורים, מעבירה הודעות.. כל מה שצריך!! מה כבר את יכולה לשנות?..

לדעתי, ה"פתרון" למצב שלך הוא ההשלמה. אמרת יפה מאוד: מדריכה לבד. לרוב אנחנו ממליצים לתת מקום למד"שית, לתת לה אחריות.. אבל נשמע שכבר ניסית הכל! לכן לדעתי זה השלב להרפות. תקבלי את המקום הזה. אל תצפי שהתפקוד יהיה כמו של שתי מדריכות.. תגדירי מראש שאת מדריכה לבד. תגדירי לעצמך מה הציפיות שלך מעצמך כמדריכה יחידה; אולי פעולות פחות מושקעות? אולי פעולות שלקחת מחברות או מהרשת? אולי פחות דברים מיוחדים? ריקוד פחות מושקע?... אל תרגישי לא בסדר עם זה. מהיום את מדריכה לבד ואת צריכה לבדוק מה הכוחות שלך לבד.

וכמו שמדריכה לבד, כשהיא לא נמצאת שבת, תפקידה למצוא מחליפה- ככה בשבתות "תמצאי מחליפה"- בדמות המד"שית, תביאי לה פעולה (מהרשת!! אל תבזבזי על זה כוחות!!! יש באתר המון פעולות מעולות למצבים כאלה.) וזהו.

ועכשיו תבחרי כמה כוחות יש לך ומה היכולת שלך בתור מדריכה לבד. את לא חייבת לעשות הכל!

כיוון נוסף, האם יש מישהי שאחראית על הסניף? בוגרת רצינית? מדריכה שמנהלת את התפקוד של הסניף כסניף? מנהלת ישב"צים?... אולי כדאי לבקש אפשרות להוסיף מדריכה נוספת, מהסניף או מבחוץ, כדי לגבות. קבוצה של כזאת גדולה מצדיקה גם 3 מדריכות מתפקדות; ככה שאין שום מניעה אם תהיו 3 מדריכות- 2 תותחיות ואחת לא מתפקדת.. שווה לבדוק בכיוון.

בהצלחה רבה רבה!!!

לא יודעת מה לומר.... קטע הזוי מה שקרא עכשיו, ישבתי לחפש פעולה לשבת ופתאום זה קפץ לי השאלה הזאת שבול מתאימה לי להיום.. אזז היי אני מדריכה של השבט הכי קטן, נכנסתי לפני קצת פחות מחודש ואני לא ממש יודעת מה לעשות, יש לי חניכה שהיא בת של החברה הכי טובה שלי, והיא ממש שמחה לשמוע שאני נכנסת אליהן וכו'', אבל מההתחלה שמתי לב לבעיה אצלה, היא קמה והולכת לי באמצע פעולה, יושבת בצד, בוהה במבט תיאטרלי באופק גוררת אחריה עוד בנות ומדברת אליי כאילו אני מפגרת, כזה מתנשאת, היום דיברתי איתה כשהיא הלכה ועשתה את זה וקצת התעצבנתי עליה, היא אמרה בפעולה למדשית שלי שהיא לא סובלת אותי, אני חושבת שאני מתחרפנת...

מדריכה יקרה שלום,
סליחה על העיכוב במתן התשובה.

את שואלת שאלה חשובה.

העברת הפעולות מטרתה העיקרית היא  לקדם אותנו בתור אנשים שמעוניינים להיות כל פעם טובים קצת יותר.

בפעולות אנחנו מתקדמות יחד עם החניכות וחשוב לזכור שכמו שאנחנו שואפות לחנך אותן, באותה מידה אנחנו שואפות להתחנך בעצמנו, כי כמו שברור לכולנו- אף אחד לא מושלם ולכולם יש תמיד יש לאן להתקדם והתעשר.

בעיני היכולת להביא את הפעולה למקום של לימוד משותף היא יכולת מדהימה.

ואת בטח שואלת את עצמך מה תכלס עושים?

לכל אחת יש הדרך המיוחדת שלה. נסי לחשוב מה היית רוצה ללמוד עם החניכות. נסי לחשוב אלו נושאים רלוונטיים אליהן. הן מבחינת גיל והן מבחינת תקופה בחיים שהן נמצאות בה. נסי לחשוב על מצבים חברתיים בשבט שלך שיש מה לדבר עליהם.

אחרי שבחרת נושא שאלי את עצמך: "מה אני רוצה להגיד ואיך אני רוצה להגיד את זה".
וכאן המקום שלך ליצוק את התוכן בצורה שמתאימה לך. לעיתים אנחנו משתמשים במסרים סמויים כפי שהזכרת על מנת לדבר על דברים שהשתיקה יפה להם או לחליפין, כי לעיתים החוויה עצמה חזקה יותר מכל מילה שתגידי בנושא.
בחירת הדרך לדבר על כל נושא צריכה להעשות בחכמה ובמחשבה מרובה.

שאלת לגביי ערכים. וזו אכן שאלה- האם לכל פעולה חייבים להיות ערכים שעליה היא מושתתת?
באופן ברור אפשר לומר שכן. בהחלט. כל דבר שאנחנו עושים הרי צריך להיות מונע מערך פנימי מוסף. אם נעשה כל היום בשביל הכיף שלנו, למה לנו סניף ותנועות נוער בשביל זה?
עצם העניין של תנועות נוער הוא לגדל דור של אנשים שעושים, שפועלים, אנשים טובים. ואת זה אי אפשר להשיג ע"י כיף ופינוק.

חשוב לי להדגיש כי לעיתים יש צורך נפשי בשחרור ובכיף ואז חשוב לתת את האפשרות הזאת ולעשות פעם בתקופה- פעולה שהיא כולה של כיף.

שימי לב גם שיש המון דברים שחניכות יכולות לחוש סיפוק גדול וכיף והם גם דברים שמועילים לחברה.

הרמת הפנינג פעילויות לילדים מעוטי יכולת למשל יכולה להיות חוויה כייפית ומספקת ביותר עבור החניכות למרות שאינה מוגדרת לכתחילה בתור "כיף".
ויש עוד המון דוגמאות, מביקור בביתי חולים, עד יציאה לרחוב עם פתקים של בוקר טוב.
זה הכל שאלה של ממה הנוער שלנו מתרגל להינות. אם הוא יהנה מלעשות טוב לאחרים, זה יהיה מדהים.

המון הצלחה בכל.

בהערכה,

נעמה, תחום בנות

מדריכה יקרה שלום,

סליחה גדולה על העיכוב בתשובה.

את מציגה בעיה מורכבת שמדריכות רבות נתקלות בה במהלך ההדרכה. אשתדל לעזור ככל שביכולתי, בעז"ה.

בדרך כלל כאשר אנחנו פונים להעיר לחניכה ולדבר איתה אודות מעשיה, אוטומטית אנחנו בטעות מגיעים למצב של תוכחה. כיום קשה לנו לקבל תוכחות. לכל אדם. רובנו הגדול, במקרה הטוב: שומע את התוכחה, בולע, וממשיך הלאה עם שכנועים עצמיים שזה לא נכון. במקרה הגרוע, אפילו לא נסכים לשמוע.
כדאי לזכור שזאת תכונה טבעית של האדם. ולכן חכמים מלמדים אותנו לא להשמיע תוכחה לאדם שככל הנראה לא יקבל אותה.
אז מה כן אפשר לעשות?

נשמע לי שאם השיחה תבוא ממקום טוב, ממקום אוהב ולא מהתכסחות ח"ו, יהיה לחניכה יותר קל לשמוע ולקבל את מה שאת אומרת לה.

אני הייתי ממליצה לא לקחת את החניכה, מיד לאחר מעשה ולהוכיח אותה על מעשיה, אלא דווקא לנסות למצוא זמן ומקום נעימים, להזמין את החניכה מראש לשיחה ידידותית.

חשוב שהשיחה לא תהיה רק תיאורטית אלא גם תתן לחניכה כלים להתקדם ולהשתפר.

בשיחה הכללית כדאי אולי להדגיש לחניכה שאתן רואות בה תכונה מדהימה של מנהיגות, להזכיר כי אדם נולד עם כשרונות מולדים אך הוא מחליט לאן לקחת אותם ואיך להתקדם איתם בחיים.
בעבר ראינו אנשים רבים בעלי כושר מנהיגות עצום שלקחו אותו למקומות נוראיים שהמיטו אסונות גדולים על העולם, ומנגד- אנשים שלקחו את היכולת הזאת ועשו איתה דברים מדהימים.
כדאי לומר לה שאדם שהוא מנהיג מתוך ענווה, אנשים אוהבים אותו, רוצים במנהיגות שלו והיא מחזיקה לאורך זמן. אך אדם שמשתמש ביכולות שלו כדי להרע לזולת, אנשים לא רוצים בו ולבסוף הוא מוצא את עצמו בודד.

כדי להוריד את זה למעשה, יש לקבוע עם החניכה תהליך עבודה.
תהליך העבודה צריך שיהיה כתוב ושיהיה מקובל עליה, ע"מ שתוכל לעמוד בו. נחשוב איתה ביחד אילו דברים כישרון המנהיגות שלה מאפשר לה לעשות במסגרת הסניף בצורה חיובית. ניתן לה אולי לבחור לעצמה תפקיד ונתנה את קבלת התפקיד בתפקוד החיובי שלה.

לאחר שהתחלנו תהליך יש כל הזמן לתת פידבקים. כשהיא עושה משהו טוב, לפרגן לה בנדיבות, לא להתקמצן. כשהיא מתבלבלת, להזכיר לה בעדינות..

אני מקווה שהתשובה תעזור, בכל מקרה אשמח לשמוע אם יש התקדמות או שאלות נוספות.

המון הצלחה.

בהערכה רבה,

נעמה, תחום בנות

מדריכה יקרה שלום,

עקב תקלות באתר היו עיכובים בהחזרת התשובות, סליחה גדולה על כך.

עניין התלבושת קצת מורכב כיוון שלא תמיד מצליחים להבין מה כ"כ חשוב בזה. גם לי עצמי היה קצת קשה להבין גם בתור קומונרית.

חשוב להבין שעיקר העניין של תלבושת כחול- לבן בשבת זה חלק מיצירת קבוצה רצינית שפועלת יחד למטרות חשובות.

לכן, אני הייתי מתחילה את התהליך בהבנה למה אנחנו כאן ובגיבוש קבוצה ורק אחר כך עוברת לתהליך של כחול לבן בשבת.

תהליך של בניית קבוצה כשלעצמו הוא תהליך ארוך שיכול לקחת יותר משנה. בתהליך הזה הסניף כולו יגיע להבנה למה הוא קיים ולשם מה. נבין שסניף זה מקור להוספת טוב בעולם. מכאן יוצא שמי שבא לסניף הוא חדור רצון להוסיף טוב.

זה שלב ראשון.

אחרי שאנחנו קבוצה חדורת רצון להוספת טוב בעמ"י, ובעולם- ממילא יהיה יותר קל לגרום לבנות לרצות להרגיש שייכות. וחלק מהשייכות זה להתלבש בצורה מסויימת.

אפשר גם להוסיף פריט לבוש מסויים שכל חניכה מקבלת בנוסף לכחול לבן. [פעם היו עניבות, היום זה יכול להיות סיכה סניפית, או כל דבר אחר שעולה לכן לראש] זה עשוי לרכך את עניין הכחול לבן שלפעמים נראה מעיק ולא חשוב.

המון הצלחה בכל מעשה ידייך!
אם יש שאלות אשמח להשתדל לעזור ככל שאוכל בעז"ה.

בהערכה-

נעמה, תחום בנות.

שלום וברכה.
ראשית אני רוצה להודות לך על עצם פנייתך.

אשתדל להתיחס לטענות המרכזיות שהעלית:
1. אכן יש המון דרכים שונות לחינוך. וכל אדם מושפע בדרך אחרת. אך כאן אנחנו לא מדברים על דרך חינוכית. העיסוק פה הוא סביב השאלה אם מותר  או אסור לפי התורה להשתתף בפעילות חברתית מעורבת לבנים ולבנות.
אני מניח שאם מחר יבוא סניף מסויים בבני עקיבא שירצה לקיים פעילות שתכלול חילול שבת בטענה שהדבר תואם את ההשקפת עולם החינוכית של הסניף תנועת בני עקיבא תתנגד.
2. תנועת נוער זה לא מקום בו "גברים ונשים יושבים יחד לדון בדברים רצינים" תנועת נוער היא קודם כל מקום חברתי! החיבור בין מדריכה לחניכים שלה, בין מדריך למדשי"ת שלו ובין כלל צוות ההדרכה בסניף, הוא קשר שחייב להיות חברתי, וזה אסור לפי התורה. וכך כותב השולחן ערוך באבן העזר סימן כא סעיף א' "צריך אדם להתרחק מהנשים מאד מאד... ואסור לשחוק עמה, להקל ראשו כנגדה או להביט ביופיה..." עיין שם.
3. אבל עצם הדיון פה הוא קצת מיותר - כי המחלוקת היא לא ביני לבין דני הירשברג אותו ציטטת. אלא בין רבנים שהם אלו שאמונים לפסוק הלכה.  שכל אחד יילך לרבותיו וישאל אותם מה דרכה של תורה. ומה הדרך הנכונה שלפיה צריך לפעול. רוב גדולי הדור פסקו בצורה ברורה שפעילות חברתית מעורבת היא אסורה ורק במצבים מאוד מסוימים יש מקום להקל בנידון. תנועת אריאל שואפת ומחנכת לחיים לפי דרכה של תורה לכתחילה ללא פשרות. וכך אנו פועלים.
4. בטיעון האחרון שהעלית 'שיש חשש שאם יפרידו את הסניפים חניכים יעזבו'  העלית מספר הנחות יסוד שאני לא מסכים איתם :

ראשית כמי שגדל בשכונות הוותיקות של בית שמש לפני 20 שניה ועב נוער שבא מבתים מסורתים ואף חילונים ראיתי שדווקא החברה' המסורתים לא מגיעים לסניף כי יש שם בנות. בנות יש להם גם בשכונה שלהם...

ואם כדבריך הדבר היחיד שמביא בנים לסניף זה הבנות, אז אולי כדאי יותר שהם לא יבואו בכלל?
ובכל אופן מי התיר לנו לעבור על איסור תורה על מנת לקרב אותם לקודש? אם הינו יודעים שחלוקת סיגריות (שזה לא איסור הלכתי ברור כל כך כמו פעילות מעורבת) למשל תביא מספר חניכים שבלי זה לא יגיעו, היעלה על דעתך שאנו נפעל כך?!
ואם יש ילדים מבתים תורנים יותר שרוצים חינוך צנוע וקודש יותר - באיזה זכות אנחנו שוללים את זה מהם?
ולמה ברור לנו שבכדי אולי לקרב מספר ילדים אנחנו צריכים  לפגוע ברמה הרוחנית של ילדים אחרים?
ובכלל אם באמת חשוב לנו לחנך בצורה צנועה וקדושה יותר לפי דרכה של תורה - אולי נתחיל מהלך, נחליט שאת השבט החדש כיתה ד' שמצטרפים לסניף יתחילו בצורה נפרדת. אני בטוח ששום ילד מכיתה ד' לא ימנע מלהגיע לפעילות בגלל שאין שם בנות, כי זה פשוט לא מעניין אותו. וככה לאט לאט ניצור מציאות של סניפים שפועלים בצורה נפרדת. 
בשנים האחרונות פתחנו בתנועת אריאל מספר סניפים ביישובים ובשכונות שהקהל יעד שלהם הוא לאו דווקא תורני, כולל סניפי עולים. וראינו שהדבר שמביא חניכים לסניף זה החיבור והקשר למדריכים, ומידת ההשקעה של צוות ההדרכה בסניף. ולשאלת ההפרדה לא הייתה בכלל רלוונטיות להגעה ולהשתתפות שלהם.  אנחנו מאמינים שהתורה לא סותרת את החיים - וההיפך היא זו שנותנת להם כוח ומשמעות.  ודווקא אם חיים לפי דרכה של תורה בגאון ובלי פשרות רואים הצלחה חינוכית בכל תחום. כך גם חינך הרב צבי יהודה זצ"ל שהיה מדגיש שצריך לקרב ולרומם את עם ישראל לתורה ולא לקרב את התורה על ידי הנמכתה וויתור על הוראותיה לעם ישראל.

לסיכום בקצרה:
מדובר בשאלה הלכתית תורנית - האם פעילות חברתית מעורבת מותרת או אסורה לפי התורה. זו שאלה שבה צריכים להכריע גדולי הדור. ושכל אחד ישאל את רבותיו הוא.

לסיום חשוב לי להבהיר נקודה חשובה -   לתנועת אריאל ולבני עקיבא יש כבוד הדדי מאוד גדול. לצד מחלוקת לשם שמים במספר סוגיות. מחלוקת אותה אנחנו משתדלים לברר וללבן מתוך אהבה, כבוד והערכה גדולים.

בציפייה לבניין אריאל!!

מדריכה יקרה שלום,

שאלתך בנויה מחלקים רבים. אשתדל בתשובתי להקיף את הכל בעז"ה.

בואי נעבור על זה בשלבים.

1.      עניין האחדות בעם

תנועת אריאל הוקמה לפני 34 שנים. 
התנועה הוקמה בהתחלה כדי לתת מענה לחבר'ה שרוצים תנועה נפרדת. את יכולה לומר על זה שזה לא אחדות, שזה התבדלות וכו'. מה שאני יכולה לומר לך על זה שזאת ראיה לא נכונה של המציאות.

מכאן אשמח שתקראי בעיון ובראש פתוח ולא ברוח של אנטי.

אני רוצה להמשיל את זה לסיפור מגדל בבל. בסיפור מגדל בבל כתוב לנו "ויסעו מקדם"- החבר'ה שיקראו בפינו בעתיד "דור הפלגה" נוסעים מקדם ומתיישבים בבקעה. שם הם ממציאים את הלבנה ומתחילים לבנות וליצור ממנה בתים ומתחילים לעזוב את המערות ואת חיי הנוודות. 
אנשי הדור הזה הרגישו תחושת עליונות כ"כ גדולה על ההמצאה שלהם שליבם התמלא בפחד שמה הם יום אחד יתפזרו ויהפכו לשונים זה מזה "פן נפוץ".
אז מה הם עושים? בונים מגדל וראשו בשמיים. מטרת המגדל היתה לאחד אותם סביב רעיון מסויים. [והוא: להלחם נגד האלוהים שהביא עליהם את המבול]. 
המדרש מספר שמה שקרה במהלך הבניה של המגדל הוא שאם נפל אדם מן המגדל ומת לא היו האנשי הדור מצטערים ואומרים "לא נורא, יש לנו עוד הרבה כאלה" אך אם היתה נופלת לבנה מן המגדל היו כולם מתאבלים עליה. הקב"ה ראה את המצב המקולקל הזה והחליט לבלול את שפתם וכך הם יפוצו על פני האדמה.

הקב"ה לא אהב את ההתאחדות הזאת. ולמה? מה רע בזה שהם מאוחדים? שהם פועלים ביחד? אומר המדרש: כיוון שזו איננה אחדות. זה אחידות. זה לגרום לכולם לעשות אותו הדבר ולהראות אותו הדבר ולחשוב אותו הדבר. אין חשיבות לפרט. רק לכלל. סופה של אחידות כזאת היא לרמוס. [דוגמה טובה לכך היא הנאצים להבדיל.]

אז בתור התחלה, התנועה קמה כי היה חלק גדול בעם שדרש מענה תורני יותר ומתוך כך גם נפרד. ואם לא היתה זו תנועת אריאל שקמה ונותנת את המענה, אני מבטיחה לך שהיתה קמה תנועה אחרת ועושה את אותו הדבר.

לכל אחד דרוש המענה שלו. אם אנחנו לא נותנים לכל אחד להתנהל עפ"י הצרכים שלו זה דיקטטורה. זה לגרום לכולם לעשות אותו דבר ולהיות חייבים לחשוב אותו דבר. זה להיות דור הפלגה. זה לא מה שבקב"ה רוצה מאתנו. הוא רוצה שנהיה מאוחדים. הוא לא רוצה שנהיה כפילים אחד של השני.

אז אם זה לא אחדות, אז מה כן? 
אחדות זה לדעת שמולך עומד יהודי שחושב אחרת ממך ועדיין לאהוב אותו באמת ובתמים. 
אם נשווה את זה לעניין התנועות-זה ששבטים בין התנועות יהיו מסוגלים לפרגן אחד לשני ולא יריבו ויקללו על רקע תנועתי.

וזאת הסיבה שתנועת אריאל "התפלגה" מבני עקיבא.

2.       פתיחת סניפים במקומות בהם קיימים סניפים מתנועות אחרות

מכאן נגזרת גם התשובה לשאלת פתיחת הסניפים במקומות בהם יש כבר סניף אחר. 
תנועת אריאל פותחת סניף איפה שמבקשים ממנה. איפה שיש רצון. היא לא מקימה סניפים סתם כי היא רוצה להשלט. אם ביישוב מסויים לא ייפתח סניף חדש "כדי לא לפלג את הנוער/היישוב" אני מודיעה לך שיהיה קרע גדול יותר.
אני באמת מאמינה שאם כולנו היינו טיפה יותר בוגרים [גם המבוגרים, וגם אנחנו הנוער] ומבינים ש"אלו ואלו דברי אלוקים חיים" ואין פה קרע אלא ניתנת אפשרות בחירה לכל אחד לעשות את מה שמתאים לו. את לא יכולה להכריח שליש מן האוכלוסיה לשלוח את הילדים שלהם לסניף שלא מתאים לדרך החינוכית שלהם בבית. זו כפיה. זה לא אחדות. אין פה שום טיפול בקרע הלאומי.
אם היינו מבינים את זה יודעים לנהוג בכבוד זה בדעתו של זה, אני מבטיחה לך שלא היה קרע.
וזה עבודה של כל אדם עם עצמו, עם החניכים שלו, עם הילדים שלו. לחנך אותם לאהבת אחים ולסובלנות כלפי דעות שונות.

אני מאמינה שאם כל אחד מאיתנו ייקח על עצמו לחנך את עצמו ואת מי שתחת חסותו בעניין הזה יהיה לכולנו יותר טוב. וכולנו נהיה יותר שלמים עם עצמינו.

3.      האם אנחנו תנועה אליטיסטית?

השאלה הבאה שלך היא האם מטרתנו היא להעלות ולקדם רק את האיליטה של העם.
התשובה היא: לא.

תנועת אריאל שמה לה מטרה לקדם את עמ"י אל הגאולה. התנועה מאמינה שבשביל לקדם את העם, הצורך הוא לא לרדת ברוחניות אלא לרוץ קדימה ומימילא כל המציאות עולה ומתגדלת. 
בנוסף לזה התנועה לא מדירה אף אחד ממנה ומאכלסת בתוכה בצורה מדהימה את כל גווני הקשת של הציבור הישראלי.

אריאל מעולם לא אמרה לחניך 'אל תבוא כי אתה לא מספיק דוס', לא.  אנחנו מאמינים שכל אחד מסוגל ליותר, ושהדרך שלנו זה לא להתפשר על התורה כדי לקרב את העם- אנחנו מאמינים שהתורה שייכת לכל העם, ולכן כל אחד מסוגל וגם רוצה בשורש נשמתו להיות חלק מהתורה הזאת, וכשאדם רואה אמת הוא מאמין. וזה הייחוד שלנו- אנחנו לא תנועה של אליטה, אנחנו תנועה של אמת.

ויש את הסיפור היפה על החניכה החילונית שאמרה לקומונרית שלה 'את יודעת, בשבת רציתי להדליק את האור ואז אמרתי לעצמי לא, אני באריאל! באריאל לא מדליקים את האור בשבת'.

התנועה ב"ה גודלת ויש לה המון סניפים שלא ממוקמים באיזורי האליטה הדוסית. להיפך. המגמה היא לפתוח במקומות השונים מאיתנו. אני בעצמי הייתי קומונרית בסניף שרב החניכות שם לא שומרות שבת ולצידן חניכות מהציבור הדתי לאומי וגם החרדי. והכל בשמחה ונחת. וכולם מרגישים משפחה למרות הכל. 
בנוסף יש מגמה של פתיחת סניפים חרדיים- איפה תמצאי את זה בתנועות אחרות??
המגמה של התנועה כרגע היא לגעת בכל הקצוות של העם. להגיע לכל מי שצריך ורוצה אותה. לא רק בעולים, לא רק בחילונים, לא רק בדוסים. בכולם.

וסבלנות, התנועה עוד קטנה. יש זמן עד שהיא תגיע לכולם. אבל אני יכולה להבטיח לך כאחת שנמצאת בתנועה ומכירה אותה מבפנים, שהתנועה לא נחה לרגע ושכל יום נפתחים עוד ועוד סניפים. והתודעה הזאת של השליחות במחוזותיו השונים של העם שלנו רק הולכת וגדלה מיום ליום.

 וזאת תשובתי אלייך לשאלה האם נכון לקדם רק את החבר'ה ה"טובים". במפורש לא. זו לא דרכה של התנועה וזה לא הרעיון שעומד מאחוריה.

4.      האם להמשיך להדריך בתנועה?

לפי דעתי השאלות שלך לגיטימיות. גם אני שאלתי אותן בתקופת ההדרכה שלי. מה שאני הייתי מציעה לך כן לעשות הוא ממש לחקור את התנועה.

אני לא יודעת מאיזה סניף את. האם את מסניף שמעורה בתנועה? לא רק מבחינת כמות ועוצמה או מוראלים במחנה, אלא מבחינת לחיות את התנועה. האם אתם סניף שמרוכז בעצמו או שייך לעשייה של התנועה?

אני הייתי מציעה לך א. לחקור את התנועה לעומק, לצאת לכל הסמינריונים, לכל הפעילויות של חב"ב שקיימות, לנשום את התנועה ולהרגיש את הרוח שלה. ולעשות את הכל עם לב וראש פתוחים לשמוע ולקבל.

בנוסף הייתי מציעה לך אולי לבקר בסניפים. אני לא יודעת כמה זה ריאלי. אבל אם זה מתאפשר לך, תדעי שזה רק יוסיף לך. לכי לראשל"צ, לבאר שבע, לברכיה, לנחליאל, לקרית שמואל.. תראי את העשיה שם ואת הנפשות ותביני על מה אני מדברת.

אני מאמינה שאת יכולה להיות מדריכה מדהימה, ולחנך לערכי התנועה. רק תלמדי אותה.

שיהיה המון בהצלחה.

אשמח להמשיך ולענות על שאלות נוספות אם עולה צורך.

נעמה, תחום בנות           

מדריכה יקרה שלום

אני שמחה מאד שפנית אלינו ומקווה שהתשובה תעזור לך בהמשך ההדרכה.
עניין השיחות האישיות הוא עניין באמת חשוב. דבר חשוב נוסף אנחנו צרכים לדעת לפני בואנו לשיחה אישית.
השיחה האישית היא רצון שלך כמדריכה שרוצה את טובת חניכתה ושבאמת מתעניינת בה. אם אנחנו יוזמים שיחה אישית "כי ככה כולם עושים" או " כי ככה אמרו לעשות בסמינריון הדרכה" ולא כי באמת מעניין אותנו מה עובר על החניכה, או סתם איך היא מרגישה בשבט- אז יש לנו בעיה.

אינני יודעת מה אופי השיחה שלך עם החניכות ואני מאמינה כי את באמת מעוניינת לשמוע איך הן מרגישות ולהכיר אותן. 
לפעמים לא מספיק לרצות, צריך לתת לצד השני הרגשה כי את באמת מעוניינת לשמוע מה יש לו לומר.

לכן, הייתי מציעה לנסות ליזום את השיחות האישיות בצורה ספונטנית יותר ופחות בצורה פורמלית. למה הכוונה?

תחושת החניכה שמדברת איתך  בספונטניות [למשל: בדרך לסניף, במכולת, או סתם אם היא הגיעה ראשונה לסניף ועוד אין אף אחת] , שונה מתחושתה של חניכה שמדברת איתך כי "ככה זה, יש חוק שאומר שצריך לדבר עם כל חניכה".
חניכה שתדבר איתך במצב ספונטני, ותשאלי אותה "מה שלומך? איך הולך לך בבית הספר?" תרגיש שאת מתעניינת בה כי באמת יש בתוכך רצון לשמוע. אוטומטית, היא תהיה יותר פתוחה לשתף אותך ולספר לך מה עובר עליה בבית הספר ובסניף.. ואילו חניכה שתשאלי אותה בדיוק את אותה השאלה אבל היא יודעת שזו שאלה שמוכתבת לך, וכמו שאת שואלת אותה עכשיו את תשאלי בדיוק אותו הדבר את שאר 20 חברותיה לשבט. היא לא תרגיש שהיא מיוחדת ולא יהיה לה הרבה רצון לספר ולשתף.

יש לזכור כי ישנן חניכות שמטבען הן פחות פתוחות ואולי גם שקטות מהרגיל. במקרה כזה של ישיבה יזומה- פנים אל פנים, יהיה להן מאד קשה להפתח אפילו בסיפורים מאד קטנים.

לכן, אני הייתי מציעה לפתח את השיחות הללו בצור ספונטנית כמו שכתבתי לעיל.
מה שכן כדאי לעשות- הוא לבדוק שאכן יוצא לך לדבר מידי פעם כמה דק' עם כל חניכה. אם את רואה שיש חניכה שלא דיברת איתה, נסי ליצור מקרים כאלו..

המון הצלחה! ה' ישלם שכרך!

נעמה, תחום בנות. 

מדריכה יקרה שלום, שמחה מאד שפנית אלינו.
סליחה על העיכוב בתגובה.

עניין התחרותיות בין סניפים היא בעיה שקיימת במקומות רבים. תפקידנו כמובילים תהליכים חינוכיים היא לנסות כמה שיותר להפוך אותן לשוליות ולא למרכז מטרותינו בעת הגישה לחניכות.

כדאי שנחשוב בצורה כזאת: "אני רוצה שלחניכות שלי יהיה הכי טוב. לכן אני אעזור להן למצוא את המקום הכי טוב בשבילן ומבחינתי אהיה הכי טובה שאפשר כדי שיהיה להן טוב אצלי."

כאשר מגיעים בגישה כזאת, כל ההסתכלות היא שונה.

א. אם החניכה תחליט ללכת לתנועה אחרת ולא להשאר בסניף- אני לא אהיה עצובה, אלא אשמח בשבילה שהיא מצאה מקום שטוב לה בו.

ב. הגישה התחרותית בין שני הסניפים מתחילה בתהליך של התעמעמות והורדת הילוך. זה נהיה פחות במרכז העניינים.

כשאנחנו ניגשים לחניכות, חשוב לבא עם המון המון ענווה. אנחנו באים לעשות שליחות מסויימת. השליחות היא לא בשבילי [אם כי בסופו של דבר אנחנו יוצאים מכך נשכרים] אלא בשביל החניכה.
חשוב להבין, הסניף לא קיים על מנת להוכיח שהוא הכי טוב כיוון יש בו את כמות החניכים הכי גדולה בעיר. אנחנו צריכים לצאת מהראש הזה! אנחנו בסניף בשביל לחנך. בשביל להיות אישיות לדוגמה לחניכים, אוזן קשבת, דמות חינוכית נגישה ועוד רבים התפקידים. לכן בראש סדר העדיפויות שלנו עומדת טובת החניך.

אם לחניך יהיה יותר טוב בסניף אחר, תפקידנו לתת לו הרגשה שאנחנו שמחים בבחירה שלו [ויחד עם זאת מצטערים להפרד ממנו ואוהבים אותו מאד.].

ככל שנפעל יותר ויותר כך מהלב, לאט לאט התחרותיות בין הסניפים תלך ותתמעט. זה תהליך ארוך מאד, אבל אני מאמינה שבסוף זה יקרה. זה יתחיל ממך, ואת תעבירי את זה הלאה למדריכות בצוות שלך ולאט לאט הגישה הזאת תתפשט וכך תוך כמה שנים, אני מאמינה שכל אחד יהיה בתנועתו שלו בשמחה ובלי מלחמות.

בעניין הצמידות בפעולת הפתיחה שלך לפעולת הפתיחה של הסניף השני-

ככלל אומר, תהי מה שאת ועשי מה שאת טובה בו. אל תנסי לפתות את החניכות בדברים שלא היית עושה אילו לא היה סניף "מתחרה" אחר. מה שתכננת מראש- עשי, אני בטוחה שזה יהיה טוב.
כמובן שאנחנו צריכים לשאוף להיות הכי טובים שאנחנו יכולים, אבל בגבולות שלנו ולא בגבולות של מישהו אחר.
תני לחניכות הרגשה שאת שמחה להיות איתן, נסי להכיר אותן ולזכור שמות, הן ירגישו שהן חשובות לך.

ואם אחת או שניים [או יותר] יחליטו לעזוב, תני להן תחושה שאת שמחה בשבילן ויחד עם זאת עצובה על הפרידה.

המון המון הצלחה,

עשי חייל במעשה ידייך!

נעמה, תחום בנות

שלום!הרבה זמן אני תוהה לעצמי מה המטרה של התנועה כיום- קראתי באתר את התשובה של דביר עמיאור לגבי הפילוג מבני עקיבא והוא ענה שהתנועה שלנו שונה באופן מהותי- אידיאולוגי מבני עקיבא. כלומר,שתנועת אריאל שמה בראש מעיניה את ענין תורה ללא פשרות וכו''.. עכשיו, אני חושבת שהתנועה שלנו שונה מבני עקיבא רק בקטע של סניפים נפרדים לגמרי ולא מבחינה אידיאולוגית.אנסה להסביר: תנועת בני עקיבא קראה לעצמה בשם זה כדי להדגיש מה היא רוצה! ר'' עקיבא גדל כידוע עד גיל 40 ללא השכלה תורנית ולכן עבד קשה כדי להגיע עד למצב של הגדלות הרוחנית בה הוא היה.

כאן זה ענין העבודה כמדומני. עבודת המידות. יכול להיות שחיברו עוד אידיאלים פשוטים לרעיון הגדול.
יש כל מיני סוגי עבודות בחיים: עבודת בית המקדש, עבודת המידות,וכו'..
ר' עקיבא ניראלי לא ענה להגדרה של חיי תורה עם פשרות. כידוע ר'' עקיבא נהרג על קידוש ה' על לימוד התורה. אחד מעשרת הרוגי מלכות. לכן אינני מבינה מה רע באידיאל הגדול כ"כ ששמו להם בנ"ע..

בנוסף, אני לא רואה את ההבדל הגדול בין תורת חיים בעוז לבין תורה ועבודה! שניהם שואפים לאותו עתיד גדול של מציאות מתוקנת! יכול להיות שבפועל יש סניפים שחיים את האידיאל בצורה לא מתוקנת,בצורה מעורבת, אבל יכול להיות שזה לא מלכתחילה אלא שזאת היתה המציאות המקובלת בעבר ומכיוון שהתרגלו לכך, ראשי בני עקיבא לא יכלו להתרגל למצב אחר. מה שאני אומרת- זה שמטרות התנועות זהות .השוני הוא רק בצורה המתנהלת בשטח. בצורה מעורבת או לא.

ואם זה כך -אין סיבה שלא נתחבר לבני עקיבא. דביר עמיאור כתב באחד התשובות שלו שבנ"ע לא הסכימו להתאחד. מכיוון שמתחלפים כל 4 שנים בערך המזכ"לים, יכול להיות שצריכים להשתדל יותר בענין הזה.. אשמח שתסבירו לי מה לא נכון בראיה שלי,ואם זה נכון-אז למה מחכים?

תודה רבה!

לפני הכל..

מה מטרתן של תנועות הנוער- לגדל את הדור הבא..

ואנחנו צריכות לברר לעצמנו מזה ל"גדל דור" ואיפה אנחנו רוצים לגדל אותו?

דרכה של התנועה בגידול דור הוא לשאוף אל עבר האידיאל השלם ולא לרדת ממנו. התנועה, ובתוכה אנחנו מאמינים שכדיי לגדל אנשים אידאלים אנחנו חייבים תמיד לשאוף אל עבר הטוב ביותר בכל תחום, ולא יכולים להרשות לעצמינו חינוך לבינוניות. אני מאמינה שכל תנועת נוער באשר היא מאמינה שהיא מגדלת דור.. זהו, כל אדם יכול לבחור איך הוא רוצה לגדל את הדור שלו. בדור שבכל מקרה מחונך הרבה לבינוניות אל לנו ליפול לאותו מקום. למרות שזה לא פופולארי והרבה פעמים יותר קשה. בסוף מי שישאף לעשות הכל בצורה האמיתית והקדושה ביותר הוא זה שיצליח יותר לעזור לגדל דור של אנשים אוהבי ה' יראי אלוקים אנשי אמת זרע קודש בה' דבקים. אנחנו לא מתקנים מבפנים אלא נהיים מתוקנים עם עם ישראל כולו בלי חלוקות לפנים ולחוץ. אני לא נכנסת למה היו המטרות של כל תנועת נוער אלא מה כרגע קורה בשטח, מה כרגע ההנהגה משדרת ודואגת שיבוא לידי יישום. העובדה שצורות ההנהגה שונות בתכליתן היא שמשנה את פני התמונה.

תנועת אריאל רואה את עצמה במקום מאד מאד חשוב של הוספת קדושה בעם ישראל. לחפש איפה השלב הבא אליו אנחנו יכולים לעלות. זה התחיל בהפרדת הסניפים, התקדם לדיונים על מרכזיות התורה, על המאבקים למען ארץ ישראל, הצטרפות לתנועת ההחזרה בתשובה וחשוב מאד - בעוז.

כל מה שאנחנו עושים זה בלי לגמגם ובלי להתפשר אלא מתוך רצון להביא ולקיים אמת ולכן חשוב לנו כתנועה שמעבירה מסר להגיד ולקיים את האמונות שלנו בלי להתקפל. מפה תוכלי בטח להבין את הסיסמא של "תורת חיים בעוז" את כל תחומי החיים בהם אנחנו רוצים לחיות בדרכינו הקדושה אנחנו רוצים לחשוף ולדבר אותם לשם כך נחוץ העוז. בלי להתקפל ובלי להתפשר. תנועת נוער זה המקום לפתח ולהפיץ אידאולוגיות חשובות. דווקא במקום כזה חשוב לקיים את החיים בצורה הנכונה המקסימלית וזה מה שאנחנו פועלים ושואפים לקיים דרך תנועת אריאל.

אנחנו מאמינים ורואים בעיניים כי שדברים נאמרים באמת ובלי גמגומים הם גם נכנסים ויוצרים מציאות חדשה. ופה מגיעה ההשפעה שלנו על כלל עם ישראל.

עצם זה שהצבנו רף גבוה ושאנחנו עמלים על לקיים אותו בצורה הכי מקסימלית שלו בדרך התורה, גורם לעוד ועוד חלקים מעם ישראל לראות שזה ייתכן - זה אפשרי, התורה היא לא המלצה אלא תורת חיים כל עם ישראל יכול לחיות לפיה בלי התחמקויות והתקפלויות.

יש אמירה ידועה של אלירז פרץ- "צריך לתת הכל. אם אתה אוהב אז אתה אוהב עד הסוף,אם אתה חבר,אז אתה חבר עד הסוף,ואם אתה בצבא,אז אתה שם ונותן את הכל, וגם אם כל אלו באים על חשבונך האישי.אם זה על יצאות בשבת מהצבא ואם זה לא לישון ולהתקמצן קצת לגבי עצמך בשביל שיהיה לך כסף לקנות משהו לחברה.זה מה שנקרא במילים גבוהות ולא יודע אם אתה תאהב את זה- מסירות נפש - וזה בא לומר שאתה נותן מהגוף שלך, מהכח שלך, מהכסף שלך, מהלב שלך למען מישהו או משהו אחר שהוא לא אתה!!

 והמיוחד ביותר זה שאתה לא - עושה את זה ידי פעם, אלא כל הזמן מידי יום ביומו, דקה דקה..." מסירות נפש בדורנו זה היא על התורה.

בקום המדינה עיקר הדגש היה על החומר וכעת, בעיקבתא דמשיחא עיקר הדגש הוא על הרוח- רוח בלי פשרות, בלי בערך, בלי התרפסות! ואם נגיד מה אבל יש מקומות שבהן לא יעבוד אחרת..

הרי לנו מלאכת החינוך- אם רוצים- אפשר ואף בעז"ה כך יהיה - תהיה פה מדינה על פי תורה והלכה! כשמשיח מגיע למי הוא פונה- לאריאל- לתנועה שכל מהותה ודרכה היא להביא את אריאל על הצד הטוב ביותר למציאות. להיות ארי-אל- להלחם על שם ה' פה במציאות בכל רגע נתון..

ולשמוח בדרך בעוז!

בברכה,

איטה

צוות תחום בנות

אני אפתח בשתי שאלות קריטיות מאד- עד כמה את אוהבת אותה? ומה השתנה בך בעקבות התקרית במחנה?
הנחת יסוד חשובה ומשמעותית להדרכה ולחיים בכלל- "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם". חניכה שמרגישה שהמדריכה שלה באמת באמת אוהבת אותה וכל דבר שהיא לא תעשה הוא לטובתה תרצה להמשיך בקשר איתך ולקבל ממך ערכים וכוחות. אולם לא תמיד הדברים ורודים ופשוטים כל כך. גם אנו לעיתים נוהגים לעטוף מסכות כלשהן מול אנשים מסויימים על אף שאנו אוהבים ומעריכים אותם במאד מאד. העובדה שהחניכה שלך עדיין מגיעה לסניף היא רק עדות קטנה עבורך עד כמה היא מחוברת וכמה המסגרת הזו חיונית עבורה. הנקודה היא שבדרכי הפעולה יש שני נתיבים מהותיים: העבודה הנפשית-מידותית שלך והעבודה החינוכית שלך מול החניכה ומול השבט. כלפיך-שאלי את עצמך במלוא הכנות ומעימקא דליבא האם את באמת א-ו-ה-ב-ת אותה ומכילה אותה כמות שהיא על מעלותיה וחסרונותיה. אם התשובה היא כן מה טוב ומה נעים חסכת לעצמך חלק משמעותי בתהליך.מובן שעליך לחזק בכל יום תמיד את אהבתך לכל חניכה וחניכה אבל נק המוצא שלך מעולה.
אם בבירור פנימי עולה לך כי אינך אוהבת אותה אהבה אמיתית ופשוטה שאלי את עצמך מדוע? האם זה מפני שהיא מאירה בך נק מסויימות, האם היא תופסת לך מקום מסויים מול החניכות שאינך מסכימה לו, האם היא מחזירה אותך לתקופות מסויימות בחייך או כל סיבה אחרת העולה על רוחך.מובן שכאשר ישנו קיר כלשהו שחוסם את האהבה הפשוטה גם החינוך נעשה ללא פשוט ולעיתים אף נחסם.
ובדבר האקט החינוכי- אף הוא מתחלק ל-2:
מול החניכה ומול השבט.
מול החניכה- לעולם אל תתיאשי ממנה.בלי להעיק כמובן דרשי לשלומה ככל חניכה, שתפיה בפעולות ובפרויקטים כחניכה מן המנין ואט אט ייפתחו הללבבות בעזרת ה.
מול השבט- אם היא מפריע בפעולות באופן חמור-מציבים גבולות- אצלנו בשבט לא מתפרצים/.לא מקללים וכו.. הצבת רף כבוד שבטי תמיד יוסיף טןב לשבט מכיוון שכולן מרגישות בנוח ושמחות להגיע ולהביע את דעתן וכו. חשוב מאד כמובן להתנהל ברגישות ובנחישות בכל הנוגע להצבת גבולות שבטיים.
יישר כח וב"הצלחה :-)

איטה, צוות תחום בנות