כניסה לרשומים

   :
 
להרשמה  |  שכחתי סיסמא
שמיים
כתוב כתבה
מגזין שמים

דרגות באתר 'שמים'

עורך

כתב בכיר

כתב צעיר בכיר

כתב פעיל

כתב צעיר פעיל

כתב

כתב צעיר

טור אישי

טור אישי צעיר

גולש

גולש צעיר

 

 

 

 

 

 

 

ניצוץ ממקדש

תקציר

"אמר המחבר: החיבור הזה לא חברתיו", כך פותח הרמח"ל את ספרו 'מסילת ישרים'.אחד הקונפליקטים הקשים העומדים בפני כל אדם שמתעתד לדבר או לכתוב משהו אל קהל, זה הפחד מכך שיחשב למוכיח המטיף בשער. על כן הריני להזהיר מראש, לא אני כתבתי את הדברים הבאים. בעצם, עבדתי עליכם, אני מודה זה אני, כל הרוצה יבוא ויסקול.
מבוא

בהרבה מקומות כבר דברו חז"לינו על מעלתן של העבודות השונות בביהמ"ק, על מהותן ועל ההשפעה האין סופית שהן פועלות בעולם. מעניין לשים לב שחז"ל מלמדים אותנו על מעלה דומה השייכת לבגדים של הכהן הגדול. אם לומר את האמת תמיד היה לנו בראש שבגדי הכהן הגדול פשוט נורא יפים, ברור שבגדי הכהן הגדול הם הדבר הבא בחנויות. טוב, כשחושבים על זה, (כמובן, על פי אמות המידה שלנו למושג יופי) הם יפים בעיקר בקטע הנורא של העניין.

 

מה מועיל המעיל?

בעזרת מאמר חז"ל ננסה לחדור אל מהותו הפנימית של המעיל, ולהציגו כדוגמא שתלמד על שאר הבגדים (תודו שזה נשמע מרשים). זבחים פח ע"ב:

"מעיל מכפר על לשון הרע. מנין? א"ר חנינא: יבא דבר שבקול ויכפר על קול הרע... תני דבי רבי ישמעאל: על מה קטורת מכפרת? על לשון הרע, יבא דבר שבחשאי ויכפר על מעשה חשאי, קשיא לשון הרע אלשון הרע... לא קשיא: הא בצינעא, הא בפרהסיא." ישנה כאן חלוקה ברורה בין שני סוגי לשון הרע, וממילא שני סוגי כפרות.

 

קשר או קשירת קשר?

הסוג השני של לשון הרע - 'הא בצינעא' - אנו נפגשים כאן באדם שחושש מן התגובה הצבורית. כנראה החברה משדרת שהיא לא מוכנה לקבל בשוויון נפש כל דבר, יש לה הגבלות. הבעיה כאן היא נקודתית, בן אדם בודד שלוחש באזנו של חבירו את המידע הטרי שהגיע אליו זה עתה, הישר מסיר הצ'ולנט של השכן. לעתים האדם חושב שכך הוא יוכל לטוות לעצמו קשרים. המידע המעניין שהוא מפיץ עלול לגרום לאנשים לרצות בקשר אתו, כך הם יוכלו גם כן להיות במרכז העניינים. ואמנם גם אם אכן האדם הצליח ליצור לעצמו קבוצה שמגובשת סביבו, בו זמנית 'קשירת הקשר' שלו יצרה מחיצה בינו לבין אחרים. כל הקשר פה עומד על דחייתו של אדם אחר אל מחוץ למעגל.

 

קשר כשר

כפרתו טמונה בקטורת. הקטורת היא אחת מהעבודות החשאיות - היא נעשית בפנים. כל כולה באה לתאר את הקשר הפנימי בין כל הנשמות. קטיר בארמית פירושו קשר. הקשר הזה מאגד בתוכו אחד עשר סמנים. אפילו החלבנה אשר ריחה רע נמצאת בקשר הזה. כולם יחד יוצרים את החברה השלמה. כשאהרן יצא עם הקטורת ועמד בין החיים ובין המתים, הוא בעצם הכריז שכולנו קשורים יחד, איננו מוכנים לוותר על אף אחד, ממילא נעצרה המגפה. הלחישה של הקטורת באה ללמד אותנו מה עלינו ללחוש באזנו של החבר. כשהקשר עם החבר מבוסס על ההכרה, שכולנו קשורים יחד במהותינו, אז הוא קשר של אש, שאפילו מים רבים לא יוכלו לכבותו.

 

כשסיר הצ'ולנט של השכן הופך לאינטרס הציבורי

הסוג הראשון שונה בתכלית: מדובר כאן על לשון הרע בקול – 'בפרהסיא', אדם מפיץ ידיעות מחייהם הפרטיים של 'חבריו' מעל במות צבוריות. הוא איבד את הבושה הטבעית. מן הסתם מצבו מעיד על החברה - אם לי אין את הבושה לספר, כנראה שהחברה שלי מתייחסת אל אותו 'קול רע' כדבר לגיטימי ואולי אפילו מתבקש. 'הצו העיתונאי גובר על כבודו ופרטיותו של היחיד - זהו אינטרס צבורי', משפטים כגון אלה מצדיקים בימינו את ה'חובה' לעבור על איסור לשון הרע. כשהחברה מאבדת את הרגישות, הלשון הרע נעשה כל כך זורם, עד שאנחנו פולטים אותו בלי לשים לב בכלל - 'הולכי רכיל'. הביטוי הזה בא לתאר מצב שבו אנחנו מתייחסים אל הלשון הרע, באותה צורה בה אנו מתייחסים לעובדה הפשוטה שבן אדם נורמלי הולך ברחוב. הלשון הרע נעשה חלק בלתי נפרד מחיינו.

 

אחד אחרי השני

הכפרה המתבקשת מצויה במעיל. המעיל הוא הבגד היחיד שמכסה כמעט את כל גופו של הכהן הגדול. בתחתית המעיל מחוברים פעמוני זהב ורימונים. הכהן הגדול בדרך הילוכו מניע את פעמוני הזהב המקיפים את רגליו בשולי המעיל. תנסו לדמיין לרגע את קול הפעמונים בצורה של דומינו ראלי, רגלו של הכהן מזיזה פעמון שמזיז את הרימון שלידו שפוגע בפעמון הבא* וכן הלאה. התורה רוצה ללמד אותנו איזו השפעה יש לכל אחד מאתנו על הסביבה, ורוצה לכוון אותנו להשפעה חיובית. הקולות שצריכים לצאת מאתנו החוצה, צריכים לעבור את הסינון של המעיל. רק לאחר שכיסית את כל מה שצריך להשאיר בפנים, אפשר להתחיל לקשקש כמו פעמון. מן הסתם, הקולות שתוציא אז יהיו קולות של פעמוני זהב. אולי מכאן שורש הביטוי 'לשון זהב'.

 

סינון פנימי

אבל אנחנו לא עוצרים כאן, מערכת סינון חיצונית לעולם לא תצליח כמו מערכת שמראש איננה מכילה פסולת (תשאלו את רימון). המעיל מסמל את הצניעות, את הטבעיות הפשוטה שלא מנסה ליחצ"ן את עצמה. כשאדם משיג את טבע הצניעות, ממילא, תוך כדי הליכתו הוא משמיע קולות של פעמוני זהב. הוא משפיע על העולם לטוב, בטבעיות גמורה. הוא לא רואה בזה בכלל משהו מיוחד.

*עפ"י שיטת רש"י

 

דרג את הכתבהדירוג כתבה ניצוץ ממקדש: 4 כוכבים
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים
4 מדרגים

עוד בגיליון סיוון תשע"ג

עבור לתוכן העמוד