הכי חזק שיש- הסיפור הזוכה

ה' אב ה'תשע''ב
 

בס"ד

הכי חזק שיש

"נפגשים בשש, כמו תמיד, ליד עץ האזדרכת". הזכיר שרון כמדי יום. החברים הנהנו בהכנעה, אולי אפילו בהערצה.

שרון- הגבוה, החסון והפיקח- היה המנהיג הבלתי מוכתר של הכיתה. אף לא אחד מהחברים העלה בדעתו שלא להגיע למקום המפגש בשעה היעודה, עם האופניים.

יש בה, ברכיבה על אופניים, משהו המקנה לך חשיבות, אך רכיבה בחברת שרון מקנה לא רק חשיבות, כי אם עליונות. כך מידי יום: יכולת לראות אותם דוהרים לכיוון עץ האזדרכת הנטוע בלב הכיכר, וגלגלי אופניהם נמשכים כמו מגנט אחר אופניו של שרון. כמו עדת אווזים הנעה העקבות האווזה המבוגרת, נעו שישה זוגות אופנים בעקבות מסלול הנסיעה שהכתיב שרון, ראש הרוכבים. שרון צופר- כולם צופרים. שרון שומט את ידו מן הכידון- כולם שומטים... צוהל- העדה אחריו, צוחק- צוחקים, עוצר- עוצרים. "לזאת תיקרא מנהיגות" מהרהרים בהערצה קטנה, אלה שעדיין לא זכו לבוא בסוד מעריציו. לאלו היתה "הזכות" לומר לו שלום בהרחבת חיוך, ולעתים אף להקשיב לסיפוריו הקולחים, אשר נבעו תדיר ממקור בלתי נדלה.

"הי! שרון- תתחדש!"

"פסס...אלו אופניים..."

"איפה קנו לך?"

"וכמה הם עולים?"

כאלה היו התגובות למראה אופניו החדשים של שרון.

שרון שמח להיות, כמו תמיד, במרכז העניינים. הוא השיב לילדים בגאווה בלתי מוסתרת: "אופניים משוכללים אלה, יבוא מארה"ב, של חברת "ווייט הורס", האופנים הכי חזקים שיש". כך הבטיח המוכר. "הא, אופניים שלא צריך לתקן", התענגו הילדים על הרעיון. מי כמוהם יודע כמה פעמים עליהם לגרור את אופניהם הבלים במעלה הרחוב עד לחנותו המרוחקת  של אדון יעקובי.

"איפה קנו לך אותם?" התעניין חזקי בלא מעט מגמתיות.

"אה, רחוק מאד. באזור התעשייה יש חנות ענק לאופניים. אופני הולדר- קוראים לה, ויש שם מאות זוגות אופני יבוא. לא כמו אלה שמוכר אדון יעקובי"...

מניותיו של שרון עלו פלאים. זה שואל וזה סוקר, זה ממשש וזה מריח את גלגלי הגומי, לגלות מה ריח יש לגומי הבא מארה"ב. "חבל על הזמן". פוסק שרון. כחוק האבירים הוא עולה על אופניו החדשים בקפיצה ופותח ברכיבת בכורה. קשה להדביק אותו. מסתבר שאופניים אלה אכן עולים על האופניים הפשוטים שלנו - חושבים הילדים ומנסים להגביר את מהירות הנסיעה.

שבוע של זוהר עבר על שרון. לא מעט עיניים הסתנוורו מהזוהר הזה, אבל אז, בבת אחת, הכל נגמר.

שרון הגיע מתנשף כשהוא רכוב על אופניו הישנים והבלים. "האופניים נגנבו". פלט קצרות.

גם הפעם זכתה הבשורה לתגובות רבות:

"המנקה הרומני הזקן- אבא שלי אמר מזמן שצריך לפטר אותו.

עדיף לנקות לבד את חדרי המדרגות וגמרנו."

"כאילו שהוא צריך את האופניים האלה. וכאילו שאין ילדים רעים שגונבים אופניים"...

"ניסיון".

לא נכון. אסור לחשוד..."

"כן, אבל גם לגנוב אסור..."

 

"לא תאמינו!" פרץ שרון אל הכיכר לאחר כחודש.

"לא תאמינו! בדרך הביתה ראיתי את האופנים שלי, לא פחות ולא יותר, קשורים לשער מסורג, בשדרות הצאלים". הילדים פערו עיניים.

"אסור לחשוד!" רעם קולו של מתי.

"כן, אבל אילו היית רואה את הבית היית מבין שזה פשוט לא יתכן ששוכניו יקנו אופניים יקרים שכאלה", פסק שרון.

"אני לא מכיר שום ילד שגר שם".

"ואני דווקא כן מכיר", העיר צביקי, סגנו הראשי של שרון. "ילד בערך בגילנו, לא יודע היכן הוא לומד".

"אהה, הוא! "נזכרו כולם. "קוראים לו ישראל, ישראל הגנב".

"לאט לכם", כעס מתי, "כך מפלילים ילד? צריך לגשת ולראות".

"נכון", אישר שרון, "הוא צודק".

כעבור מספר ימים, כשפגעו בישראל אגב רכיבה על אופניים, מצאו הילדים לנכון לעצור לצורך חקירה כלשהי.

"הי , ישראל" קרא שרון, "תתחדש על האופניים!"

נראה היה שישראל נהנה מן היחס. הוא עצר בחדות ואמר: "לא חדשים בכלל!" והוא הסמיק קלות. הוא לא רגיל שאי מי יתייחס אליו, בטוח שלא רגיל להתברך מפיו של שרון...

"מתי קנו לך אותם?" שאל שרון בלי לשכוח לקרוץ לכל החברים.

"ללללא יודע, לפני חודש בערך".

"אז אתה שומר עליהם יופי", פסק שרון לקול צחוקם של החברים. "תשמע, שמור עליהם חזק, לי היו אופניים כאלה- ונגנבו".

קולות הצחוק הולכים וגוברים, וישראל התמה עומד בתווך, מביט בשרון במבוכה.

"חבל", פלט ישראל.

"נכון. הם היו בדיוק כאלה. בדיוק!  איפה קנו לך אותם?" מתעניין שרון.

"באופני יעקובי". עתה לא יכול היה שרון להבליג. לאדון יעקובי אין אופנים של "ווייט הורס". יש רק חנות אחת בעיר שמוכרת את האופנים האלה. הוא בטוח.

שרון קרב אל ישראל, הביט באופנים בעין בוחנת וגילה סימן מזהה מובהק: פס של צבע שמן אדום ניתז על אופניו בעת שצבעו בחדר המדרגות שלהם את המתקן לכיבוי האש. עתה יודע שרון שחור על גבי לבן שאלו הם אופניו.

"אינני רוצה להפוך בפרשה", פסק אביו של שרון.

"אבא של ישראל חולה מאד. אני בטוח שאין לאימא שלו כוחות מיותרים בשביל פרשיות מרגשות".

מאותו היום היו הילדים מקניטים את ישראל השאלותיהם והערותיהם. "גנב", פלטו הילדים, מי בלחש ומי לא בלחש.

ישראל לא ענה. רק התרחק מהם בדהירה מהירה.

ככל שרבו המקרים ותכפו הגערות, גבהה חומה של טינה בין ישראל ובין הילדים, ובעיקר בין שרון - גיבור הפרשיה. כמו תמיד.

אמנם כמו תמיד היו גם בעלי מצפון, שטענו כי אסור לחשוד, אך להגן על שרון - הרי מאז ומתמיד נחשב הדבר לבעל חשיבות.

חלפו חודשים מספר. פרשיות חדשות השכיחו ישנות. המלים הפוגעות שנשתלחו לעבר ישראל כמעט נשכחו מלב הילדים. העונה שבפתח קראה לכל הילדים להצניע את אופניהם במקומות מסתור- הרי אין זה תענוג לצלוח שלולית מי רפש.

וכך נטמנה לה הפרשיה תחת עפרה של השגרה.

היה זה לאחר עשרה חודשים. שני ילדים הזדמנו לחנותו של אדון יעקובי. איש מלבדם לא היה בחנות. הם נכנסו יחד, גוררים את אופניהם השבורים. שרון וישראל. שרון ואופניו הישנים, וישראל ואופניו החדשים- ה...

"קנינו את האופניים האלה לפני פחות משנה" פתח ישראל. "שקרן!" רתח בליבו שרון ולא אמר דבר.

"בוודאי, אני זוכר. מה שלום אבא?"

"יותר טוב. ברוך ה'".

שרון נדרך. אדון יעקובי זוכר שהם קנו את האופניים כאן. הוא מכיר אותם. וחוץ מזה, שאבא של ישראל חולה. כן, הוא שמע משהו כזה עוד לפני שהתרחשה הפרשיה הזו. פרשיה? מי אמר?...

אדון יעקובי החל מתקן את אופניו של ישראל תוך כדי זמזום עליז.

"האופניים האלה- ממש מציאה" עלז אדון יעקובי." אתה יודע, לא כל יום מזדמנות מציאות כאלה. בדרך כלל אני לא מתעסק עם יד שניה, אבל אלה היו ממש חדשים. אם הייתם קונים אותם חדשים, הייתם משלמים פי שניים!"

שרון נשען על אופניו הישנים ואחז בכידון לבל ייפול. לנגד עיניו חלפו תמונות מבישות - חבורת ילדים והוא בראשם, דולקת כסער בעקבות "גנב" נאשם, והם צועקים בלי כל מורך כינויים של גנאי לעבר ישראל. למה לא? מגיע לו שידע טעם ביזיונות, ומי שגונב ראוי לכל זאת...

"אולי אברח מכאן"... אין הוא יכול להביט בעיניו של ישראל. הוא ציער, הוא פגע בילד חף מפשע. מסתבר שהגנב האלמוני מכר את האופנים לאדון יעקובי, ומאין ידע זאת אביו של ישראל?

מאי שם שמע שרון את מילותיו של אבא: "אין לך כלי מחזיק ברכה יותר מן השלום" כמה הוא צדק...

כן, אבל פס צבע השמן האדום הזדקר מול העיניים ותבע נחרצות להשיב את הגניבה לבעליה!

בקושי עמדו לשרון כוחותיו להמתין עד שאדון יעקובי יתקן את האופנים הישנים שלו.

...אהה...כמה קל לתקן אופנים.

אבל לתקן עולות חמורות כאלה... ביזינו, השפלנו, ביישנו, דיברנו דופי, השמצנו, אשמנו, בגדנו...

"כן. את עקמימות השכל נתן לנו ה' בשביל שנוכל לדון לכף זכות בכל מצב!" מהרהר שרון. "ואת האומץ בוודאי נתן לנו כדי שיהיה לנו הכוח להתנצל, לבקש מחילה ולאחר מכן להמשיך לחיות בשלום".

חבורת ילדים מכונסת בתוך עצמה, כמעט דוממת בעקבות מנהיגה, עמדה לה ליד השער בשדרות הצאלים 4. אחד לאחד ביקשו סליחה. האמיצים שבהם הוסיפו מילות התנצלות.

"הם שלך?" נבהל ישראל. "לא הבנתי מה פשר האשמות שהטחתם בי, אם הם שלך אז..."

"אבא שלי אמר שלפי הדין אנחנו יכולים לשלם לכם כמה ששילמתם לאדון יעקובי ולקבל אותם בחזרה. אבל... אבל... זאת אומרת - אחרי מה שקרה- הם יישארו אצלך.

 סתם שתדע, אלה האופנים הכי חזקים שיש, והם כנראה מיועדים לילדים הכי חזקים שיש - כאלה ששומעים חרפתם ואינם משיבים, מהנעלבים ואינם עולבים..."

 

  

 

 

אהבתם? לא אהבתם?

אתם מוזמנים לדרג את הכתבה ולהשפיע!

 

רוצים שגם הסיפור שלכם ישתתף בתחרות?

שלחו אותו לIlanma89@gmail.com או מלאו את הטופס.

דרג את הכתבהדירוג כתבה הכי חזק שיש- הסיפור הזוכה: 4 כוכבים
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים
75 מדרגים
תגובות
מס. התגובהתוכן התגובה
1. 
יפה ממש!!!!!
... (י"א אב ה'תשע''ב 15:39)
2. אביטל (כ"ב אב ה'תשע''ב 18:09)
3. 
זה ממש כתיבה על רמה!
שירה (כ"ד אב ה'תשע''ב 19:54)
4. תמר (א' אלול ה'תשע''ב 20:38)
6. 
ולא, אני לא מנתניה!!
תמר (ג' אלול ה'תשע''ב 16:25)
7. מישי (ט' אלול ה'תשע''ב 18:57)
8. הדס עמר (י"ז אלול ה'תשע''ב 18:38)
9. רוני (י"ט אלול ה'תשע''ב 19:21)
10. 
איזה סיפור מהמם
שהם גאולה גולדשמיד (כ"ח טבת ה'תשע''ג 15:57)
11. 
סיפור חמווווד
הלל בהרב (י"ג שבט ה'תשע''ג 21:15)
12. הלל בהרב (י"ג שבט ה'תשע''ג 21:15)
אתר נגיש
עבור לתוכן העמוד