פרק י"א – חלק ה'

כ"ז תמוז ה'תשע''ד 07:00

וְהַמַּדְרֵגָה הַשְּׁלִישִׁית אַחַר הַגָּזֵל וְהָעֲרָיוֹת לְעִנְיַן הַחֶמְדָּה — הִנֵּה הוּא אִסּוּר הַמַּאֲכָלוֹת, בֵּין בְּעִנְיַן הַטְּרֵפוֹת עַצְמָם, בֵּין בְּעִנְיַן תַּעֲרוֹבוֹתֵיהֶן, בֵּין בְּעִנְיַן בָּשָׂר בְּחָלָב אוֹ חֵלֶב וְדָם וְעִנְיַן בִּשּׁוּלֵי גּוֹיִים וְעִנְיַן גִּעוּלֵי גּוֹיִים,

יֵין נְסִיכָם וּסְתָם יֵינָם. כָּל אֵלֶּה הַנְּקִיּוּת בָּהֶם צָרִיךְ דִּקְדּוּק גָּדוֹל וְצָרִיךְ חִזּוּק, כִּי יֵשׁ תַּאֲוַת הַלֵּב הַמִּתְאַוֶּה בְּמַאֲכָלִים הַטּוֹבִים וְחֶסְרוֹן הַכִּיס בְּאִסּוּרֵי הַתַּעֲרוֹבוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה,

וּפְרָטֵיהֶם רַבִּים כְּכָל דִּינֵיהֶם הַיְדוּעִים וְהַמְבֹאָרִים בְּסִפְרֵי הַפּוֹסְקִים, וְהַמֵּקֵל בָּהֶם בְּמָקוֹם שֶׁאָמְרוּ לְהַחְמִיר אֵינוֹ אֶלָּא מַשְׁחִית לְנַפְשׁוֹ. וְכָךְ אָמְרוּ בְּסִפְרֵי (ספרא שמיני פרק יב הלכה ג),

"לֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם" (ויקרא יא, מג) — "אִם מִטַּמְּאִים אַתֶּם בָּם סוֹפְכֶם לִטָּמֵא בָּם", וְהַיְנוּ, כִּי הַמַּאֲכָלוֹת הָאֲסוּרוֹת מַכְנִיסִים טֻמְאָה מַמָּשׁ בְּלִבּוֹ וּבְנַפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם עַד שֶׁקְּדֻשָּׁתוֹ שֶׁל הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא מִסְתַּלֶּקֶת וּמִתְרַחֶקֶת מִמֶּנּוּ,

 וְהוּא מַה שֶּׁאָמְרוּ בַּשַׁ"ס גַּם כֵּן (יומא לט, א), "וְנִטְמֵתֶם בָּם" — "אַל תִּקְרֵי וְנִטְמֵתֶם אֶלָּא וְנִטַּמְטֶם", שֶׁהָעֲבֵרָה מְטַמְטֶמֶת לִבּוֹ שֶׁל אָדָם, כִּי מְסַלֶּקֶת מִמֶּנּוּ הַדֵּעָה הָאֲמִתִּית וְרוּחַ הַשֵּׂכֶל שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן לַחֲסִידִים,

כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (משלי ב, ו), "כִּי ה' יִתֵּן חָכְמָה", וְהִנֵּה הוּא נִשְׁאָר בַּהֲמִי וְחָמְרִי מְשֻׁקָּע בְּגַסּוּת הָעוֹלָם הַזֶּה. וְהַמַּאֲכָלוֹת הָאֲסוּרוֹת יְתֵרוֹת בָּזֶה עַל כָּל הָאִסּוּרִין, כֵּיוָן שֶׁהֵם נִכְנָסִים בְּגוּפוֹ שֶׁל הָאָדָם מַמָּשׁ וְנַעֲשִׂים בָּשָׂר מִבְּשָׂרוֹ.

וּכְדֵי לְהוֹדִיעֵנוּ שֶׁלֹּא הַבְּהֵמוֹת הַטְּמֵאוֹת אוֹ הַשְּׁקָצִים בִּלְבַד הֵם הַטְּמֵאִים, אֶלָּא גַם הַטְּרֵפוֹת שֶׁבַּמִּין הַכָּשֵׁר עַצְמוֹ הֵם בִּכְלַל טֻמְאָה, אָמַר הַכָּתוּב (ויקרא יא, מז), "לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר".

וּבָא הַפֵּרוּשׁ לְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ספרא שמיני פרק יב הלכה ז), "אֵין צָרִיךְ לוֹמַר בֵּין חֲמוֹר לְפָרָה, לָמָּה נֶאֱמַר בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר? בֵּין טְמֵאָה לָךְ וּבֵין טְהוֹרָה לָךְ,

בֵּין נִשְׁחַט רֻבּוֹ שֶׁל קָנֶה לְנִשְׁחַט חֶצְיוֹ. וְכַמָּה בֵּין רֻבּוֹ לְחֶצְיוֹ? מְלֹא הַשַּׂעֲרָה", עַד כָּאן לְשׁוֹנָם. וְאָמְרוּ לָשׁוֹן זֶה בְּסִיּוּם מַאֲמָרָם, "וְכַמָּה בֵּין רֻבּוֹ" וְכוּ', לְהַרְאוֹת כַּמָה נִפְלָא כֹּחַ הַמִּצְוָה — שֶׁחוּט הַשַּׂעֲרָה מַבְדִּיל בֵּין טֻמְאָה לְטָהֳרָה מַמָּשׁ.

וְהִנֵּה מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֹחַ בְּקָדְקֳדוֹ יַחְשֹׁב אִסּוּרֵי הַמַּאֲכָל כְּמַאֲכָלִים הָאַרְסִיִּים אוֹ כְּמַאֲכָל שֶׁנִּתְעָרֵב בּוֹ אֵיזֶה דָּבָר אַרְסִי, כִּי הִנֵּה לוּ דָּבָר זֶה יֶאֱרַע, הֲיָקֵל אָדָם עַל עַצְמוֹ לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ?

אִם יִשָּׁאֵר לוֹ בּוֹ אֵיזֶה בֵית מֵחוּשׁ וַאֲפִילּוּ חֲשָׁשָׁא קְטַנָּה, וַדַּאי שֶׁלֹּא יָקֵל, וְאִם יָקֵל לֹא יִהְיֶה נֶחְשָׁב אֶלָּא לְשׁוֹטֶה גָמוּר, אַף אִסּוּר הַמַּאֲכָל כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהוּא אֶרֶס מַמָּשׁ לַלֵּב וְלַנֶּפֶשׁ,

אִם כֵּן מִי אֵפוֹא יִהְיֶה הַמֵּקֵל בִּמְקוֹם חֲשָׁשָׁא שֶׁל אִסּוּר, אִם בַּעַל שֵׂכֶל הוּא? וְעַל דָּבָר זֶה נֶאֱמַר (משלי כג, ב), "וְשַׂמְתָּ שַׂכִּין בְּלֹעֶךָ אִם בַּעַל נֶפֶשׁ אָתָּה".

___________________________
גיעולי גויים – תבשיל שנתבשל בסיר טרף של גוי. בית מחוש – מקום לספק.

 

 



ביאורים
תחום נוסף שבו עלינו לשמור על רמת נקיות גבוהה, הוא המאכלות האסורים. למזון יש חשיבות עליונה לאדם, כמו שלמדנו גם ביחס לממון וליצר העריות.

המזון הוא אחד מהמצרכים הבסיסיים לבניית הגוף שלנו. בלעדיו הגוף יהיה חלש, לא יתפתח כראוי ואף יוכל להגיע לידי חולי.

כל תהליך האכילה הוא חשוב, החל מהכנת האוכל, דרך לעיסתו בפה ועד עיכול המזון בגוף. בגלל חשיבותו של המזון עלינו לשים לב מה הם המאכלים שמרכיבים את הגוף ובונים אותו.
ערך נוסף להגבלת האכילה הוא לזכור שגם לה יש גבולות ועלינו לא להימשך אחר האכילה יותר מדי.
מי שישתה אקונומיקה יידרש לאשפוז מיידי בבית החולים, בתקווה שיצליחו להציל את חייו. גם מי שייקח לגימה קטנטנה יצטרך להגיע במהירות לבית החולים,

שם יעשו שטיפה יסודית לקיבתו. אל הגוף לא מכניסים דברים מזיקים. יש מאכלים שאינם מתאימים כל כך לגוף האדם, אבל הגוף למד לעכל אותם כי התרגלנו לאכול אותם, למשל, חלב פרה (לכן יש הרגישים למוצרי חלב).
כשם שיש דברים הפוגעים בגוף, כך מאכלים אסורים פוגעים בנשמה. עם ישראל זכה לנשמה מיוחדת ולגוף מיוחד.

מי שלא מקפיד על שמירת הכשרות ואכילת מאכלים כשרים פוגע בנשמה שלו וגם הגוף המיוחד שלנו נפגע מכך.

לא רואים זאת כלפי חוץ,, אבל הגוף נהיה גשמי וגס יותר, הנשמה לא יכולה להופיע ואי אפשר לחשוב מחשבות קדושות.

כמו שאדם לא רוצה להתקרב לדיר חזירים בגלל הרפש והסרחון שנמצאים בו, כך גם הקב"ה אינו רוצה להתקרב אל מי שגופו נבנה מלכלוך.
ההקפדה על אכילת מאכלים כשרים צריכה להיות בדיוק כמו החשש מאכילת רעל. הרעל משחית את הגוף, ומאכל שאינו כשר משחית את הנשמה.

 


 

הרחבות
1. טעמי איסור המאכלות האסורות
:
"וְנִטְמֵתֶם בָּם" – מצאנו מחלוקת במפרשים בטעם איסורי האכילה:
הרמב"ן (שמות כב, ל) מבאר שהמאכלות האסורות הופכים את הנפש לגסה יותר. "על כן אמר ואנשי קודש תהיון לי, כלומר אני חפץ שתהיו אנשי קדש בעבור שתהיו ראויים לי לדבקה בי שאני קדוש,

לפיכך לא תגעלו נפשותיכם באכילת הדברים המתועבים".
ובעניין הטרפה כתב החינוך (מצווה עג) שהטרפות שאסרה התורה מראים שיש חולי מזיק בחיה (טרפה היא חיה שלא יכולה לחיות 12 חודשים עקב מצבה הגופני).
המהר"ל (תפארת ישראל פרק ח) הקשה על פירושו של הרמב"ן מהגמרא שאומרת "עבירה מטמטמת לבו של אדם שנאמר... ונטמתם בם" (יומא דף לט עמוד א).

הרי שעצם העברה מטמטמת את נפשו של האדם, ולא סוג האוכל כדברי הרמב"ן והחינוך.
נראה לבאר שלפי המהר"ל אדם שעובר עברה מתרחק מהקב"ה שהוא מקור השפע של האדם. על כן כל עברה מקטינה את השפע שה' משפיע על שכלו של האדם, וזה הפירוש של "מטמטמת לבו של אדם".
2. השפעת המעשים הגופניים על הנפש
"כִּי הַמַּאֲכָלוֹת הָאֲסוּרוֹת מַכְנִיסִים טֻמְאָה מַמָּשׁ בְּלִבּוֹ וּבְנַפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם" – לכאורה, לא ברור כיצד מעשה גופני משפיע על נפשו הרוחנית של האדם. ספר החינוך מבאר:

"ואל תתמה בהתקלקל השכל בענינים הגשמיים אף על פי שאינו מינו, כי מפני שיתופה של נפש עם הגוף יארע לה כן על כל פנים" (מצוה קנט). היינו, מפני שנפש האדם נמצאת בגוף היא מושפעת ממנו.


 

שאלות לדיון
מהי המשמעות שעברה מטמטמת ליבו של אדם?
מדוע מאכלות אסורות מסוגלות במיוחד לטמטם את הלב?

דרג את הכתבהדירוג כתבה פרק י"א – חלק ה': 0
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים
ללא מדרגים
אתר נגיש
עבור לתוכן העמוד