פרק י"ג – חלק ג'

י"א אב ה'תשע''ד 07:00

וְאִם תִּשְׁאַל וְתֹאמַר, אִם כֵּן אֵפוֹא, שֶׁזֶּה דָבָר מִצְטָרֵךְ וּמֻכְרָח, לָמָּה לֹא גָזְרוּ עָלָיו הַחֲכָמִים, כְּמוֹ שֶׁגָּזְרוּ עַל הַסְּיָגוֹת וְתַקָּנוֹת שֶׁגָּזְרוּ? הִנֵּה הַתְּשׁוּבָה מְבֹאֶרֶת וּפְשׁוּטָה, כִּי לֹא גָזְרוּ חֲכָמִים גְּזֵרָה אֶלָּא אִם כֵּן רֹב הַצִּבּוּר יְכוֹלִים לַעֲמֹד בָּהּ,

וְאֵין רֹב הַצִּבּוּר יְכוֹלִים לִהְיוֹת חֲסִידִים, אֲבָל דַּי לָהֶם שֶׁיִּהְיוּ צַדִּיקִים. אַךְ הַשְּׂרִידִים אֲשֶׁר בָּעָם, הַחֲפֵצִים לִזְכּוֹת לְקִרְבָתוֹ יִתְבָּרַךְ וּלְזַכּוֹת בִּזְכוּתָם לְכָל שְׁאָר הֶהָמוֹן הַנִּתְלֶה בָּם, לָהֶם מַגִּיעַ לְקַיֵּם מִשְׁנַת חֲסִידִים אֲשֶׁר לֹא יָכְלוּ לְקַיֵּם הָאֲחֵרִים,

הֵם הֵם סִדְרֵי הַפְּרִישׁוּת הָאֵלֶּה, כִּי בָזֶה בָּחַר ה', שֶׁכֵּיוָן שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָאֻמָּה שֶׁתִּהְיֶה כֻלָּהּ שָׁוָה בְּמַעֲלָה אַחַת, כִּי יֵשׁ בָּעָם מַדְרֵגוֹת מַדְרֵגוֹת, אִישׁ לְפִי שִׂכְלוֹ, הִנֵּה לְפָחוֹת יְחִידֵי סְגֻלָּה יִמָּצְאוּ אֲשֶׁר יָכִינוּ אֶת עַצְמָם הֲכָנָה גְמוּרָה,

וְעַל יְדֵי הַמּוּכָנִים יִזְכּוּ גַם הַבִּלְתִּי מוּכָנִים אֶל אַהֲבָתוֹ יִתְבָּרַךְ וְהַשְׁרָאַת שְׁכִינָתוֹ, וְכָעִנְיָן שֶׁדָּרְשׁוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּאַרְבָּעָה מִינִים שֶׁבַּלּוּלָב (ויקרא רבה ל, יב), "יָבוֹאוּ אֵלֶּה וִיכַפְּרוּ עַל אֵלֶּה".

וּכְבָר מָצָאנוּ לְאֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב שֶׁאָמַר לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי בְּמַעֲשֶׂה דְּעוּלָא בַּר קוֹשֶׁב (עיין ירושלמי תרומות פרק ח הלכה י) כְּשֶׁהֱשִׁיבוֹ, "וְלֹא מִשְׁנָה הִיא?" אַף הוּא אָמַר לוֹ, "וְכִי מִשְׁנַת חֲסִידִים הִיא?":
אַךְ הַפְּרִישׁוּת הָרָע הוּא כְּדֶרֶךְ הַגּוֹיִים הַסְּכָלִים, אֲשֶׁר לֹא דַי שֶׁאֵינָם לוֹקְחִים מִן הָעוֹלָם מַה שֶּׁאֵין לָהֶם הֶכְרֵחַ בּוֹ, אֶלָּא שֶׁכְּבָר יִמְנְעוּ מֵעַצְמָם גַּם אֶת הַמֻּכְרָח וִייַסְּרוּ גוּפָם בְּיִסּוּרִין וּדְבָרִים זָרִים אֲשֶׁר לֹא חָפֵץ בָּהֶם ה' כְּלָל,

אֶלָּא אַדְּרַבָּא חֲכָמִים אָמְרוּ (עיין תענית כב, ב), "אָסוּר לָאָדָם שֶׁיְּסַגֵּף עַצְמוֹ", וּבְעִנְיַן הַצְּדָקָה אָמְרוּ (ירושלמי פאה פרק ח, הלכה ט), "כָּל מִי שֶׁצָּרִיךְ לִטֹּל וְאֵינוֹ נוֹטֵל, הֲרֵי זֶה שׁוֹפֵךְ דָּמִים", וְכֵן אָמְרוּ (תענית כב, ב),

"'לְנֶפֶשׁ חַיָּה' (בראשית ב, ז) — נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתִּי בְּךָ הַחֲיֵה אוֹתָהּ", וְאָמְרוּ (שם יא, א-ב), "כָּל הַיּוֹשֵׁב בְּתַעֲנִית נִקְרָא חוֹטֵא", וְהֶעֱמִידוּהָ בִּדְלָא מָצֵּי מְצַעֵר נַפְשֵׁיהּ. וְהִלֵּל הָיָה אוֹמֵר (משלי יא, יז), "גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד",

עַל אֲכִילַת הַבֹּקֶר, וְהָיָה רוֹחֵץ פָּנָיו וְיָדָיו לִכְבוֹד קוֹנוֹ, קַל וָחֹמֶר מִדְּיוֹקְנָאוֹת הַמְּלָכִים (עיין ויקרא רבה לד, ג):הֲרֵי לְךָ הַכְּלָל הָאֲמִתִּי, שֶׁכָּל מַה שֶּׁאֵינוֹ מֻכְרָח לָאָדָם בְּעִנְיְנֵי הָעוֹלָם הַזֶּה רָאוּי לוֹ שֶׁיִּפְרֹשׁ מֵהֶם,

וְכָל מַה שֶּׁהוּא מֻכְרָח לוֹ מֵאֵיזֶה טַעַם שֶׁיִּהְיֶה, כֵּיוָן שֶׁהוּא מֻכְרָח לוֹ, אִם הוּא פּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ, הֲרֵי זֶה חוֹטֵא. הִנֵּה זֶה כְּלָל נֶאֱמָן. אַךְ מִשְׁפַּט הַפְּרָטִים עַל פִּי הַכְּלָל הַזֶּה אֵינוֹ מָסוּר אֶלָּא אֶל שִׁקּוּל הַדַּעַת,

וּלְפִי שִׂכְלוֹ יְהֻלַּל אִישׁ, כִּי אִי אֶפְשָׁר לְקַבֵּץ כָּל הַפְּרָטִים, כִּי רַבִּים הֵם, וְאֵין שֵׂכֶל הָאָדָם יָכוֹל לְהַקִּיף עַל כֻּלָּם אֶלָּא דָבָר דָּבָר בְּעִתּוֹ.
___________________________
בדלא מצי לצעוריה נפשיה – במי שאינו מסוגל לצער עצמו בלא להינזק בבריאותו. דיוקנאות – פסלים בדמות המלכים.



ביאורים
כפי שכבר ראינו אתמול, הפרישות החיובית היא דבר חשוב ונצרך מאוד, ורק בעזרתה יכול האדם לדבוק בה' באמת.
רבנו הרמח"ל מוסיף ומבאר, שלמרות שמדרגת הפרישות מאד יסודית וחשובה, היא אינה מתאימה לכולם. מדרגה גבוהה זו של פרישה מדברי ההיתר הינה מדרגה מיוחדת המתאימה רק לצדיקי הדור.
ומה עם האנשים הפשוטים? אמת, גם האנשים הפשוטים שייכים למדרגה זו, אבל לא בעצמם ממש, אלא על ידי צדיקי הדור. כאשר מגיעים צדיקי הדור למדרגה גבוהה זו,

הם אינם מגיעים לשם באופן פרטי. הגעתו של צדיק הדור למדרגת הפרישות, הינה מעין מילוי שליחות בשם כל העם, ולכן הוא מזכה בזה את כולם.
ויש גם פרישות שלילית. הפרישות השלילית היא הניכור של האדם אל עולם החומר, והניסיון להתעלם מכך שיש לאדם גם צרכים חומריים.

כאשר האדם מנסה לבטל את עולם החומר, ולהתנזר ממנו כאילו אינו קיים, הריהו מנסה לטעון שכביכול ה'חומר' אינו יצירה אלוקית, ושלא מוטל על האדם לדאוג גם לצד החומרי.
כללו של דבר: כשברא הקב"ה את העולם הוא ברא בו חומר ורוח, ולכן לא שייך להתעלם מאף אחד מהם. כאשר האדם עושה בהם שימוש נכון,

התואם את מגמתו של כל אחד מהם, הריהו הולך בדרך הישר. אולם כאשר האדם יוצא מהמסלול ו'חונק' צד אחד, הוא נלחם ביצירה אלוקית, ונקרא חוטא.

בפרישות החיובית אין האדם מבטל את הצד החומרי ומוחקו, אלא מעמידו על מקומו הנכון כדי שהוא לא יסחף את האדם למקומות מסוכנים של שקיעה חומרית.

 


 

הרחבות
הסכנה שבפרישות שלא בזמנה

וְאֵין רֹב הַצִּבּוּר יְכוֹלִים לִהְיוֹת חֲסִידִים, אֲבָל דַּי לָהֶם שֶׁיִּהְיוּ צַדִּיקִים – הרמח"ל כתב לעיל שמידת הפרישות פותחת מדרגה חדשה – מדרגת החסידים.

כלל ידוע הוא בעבודת ה' שעל האדם להיזהר מלקפוץ ומלדלג באופן שבו ינהג באופן מרוחק מהמדרגה שאליה הגיע. סיכון זה בולט מאוד במידת הפרישות – אם האדם לא יֵדע להיזהר ולהישמר,

עלולה התביעה הפנימית שלו לחיים נורמליים "להתפרץ", ולהזיק לו ולעולמו הרוחני. וכפי שכתב בספר הכוזרי (מאמר ג', א'): "ואך בזמן הזה ובמקום הזה והעם הזה ואין חזון נפרץ,

עם מיעוט החכמה הקנויה והעדר החכמה ההיא הטבעית, מי שהכניס עצמו להינזר בפרישות, כבר הכניס נפשו בייסורין וחולי נפשי וגשמי, ותיראה עליו דלות החוליים, ויהיו סבורים בני אדם שהוא דלות הכניעה והשפלות,

וישוב נאסר, מואס בחייו מפני קיצתו במאסריו ומכאוביו, לא מתאוותו לבדידות. ואיך לא יהיה כן, והוא איננו דבק באור אלוהי שימצא בו צוות כנביאים, ולא הגיע לחכמות שמספיקים להתעסק בהם ולמצוא ערבות בם...

ויישאר בעִתי היום והלילה ונפשו תתבענו בכוחותיה אשר נטבעה עליהם, מהשמע והראייה והדיבור והעסק והאכילה והשתייה והמשגל והרוח בממון ותקנת ביתו ועזרת דלים ועזר התורה בממונו,

כשיראה שום קלקול הלא יישאר מתחרט על מה שקשר נפשו אליו , ויוסיף בחרטתו רוחק מהעניין האלוהי אשר טרח להתקרב אליו ". (ועיין עוד אגרות ראי"ה, חלק א', אגרת ע"ג).


 

שאלות לדיון
למה אסור לאדם לסגף עצמו, ומדוע רע כל כך לייסר את הגוף?
המחבר אומר שכל דבר שהאדם מוכרח אין להימנע ממנו. מה נקרא "מוכרח"?

דרג את הכתבהדירוג כתבה פרק י"ג – חלק ג': 0
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים
ללא מדרגים
אתר נגיש
עבור לתוכן העמוד