פרק ט"ז חלק א'

י"ד אב ה'תשע''ד 07:00

מידת הטהרה היא ניקוי הלב מכל אינטרס ושיקול זר. כפי שהזכרנו, התכלית אליה חותר עובד ה' היא עשייה שמונעת רק מתוך כוונה ומחשבה ולא מתוך תאווה וחטא.

מעשיו הגופניים של עובד ה' מונחים על ידי הדבקות והקשר לה' ולא מתוך תאווה חומרית בלבד. כך גם כל מצווה צריכה להיעשות מתוך רצון טהור לקיים את רצון ה' ולא משום כוונת רווח צדדית (אינטרס).
הַטָּהֳרָה הִיא תִקּוּן הַלֵּב וְהַמַּחֲשָׁבוֹת. וְזֶה הַלָּשׁוֹן מְצָאנוּהוּ אֵצֶל דָּוִד שֶׁאָמַר (תהלים נא, יב), "לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹקִים". וְעִנְיָנָהּ, שֶׁלֹּא יַנִּיחַ הָאָדָם מָקוֹם לַיֵּצֶר בְּמַעֲשָׂיו,

אֶלָּא יִהְיוּ כָּל מַעֲשָׂיו עַל צַד הַחָכְמָה וְהַיִּרְאָה וְלֹא עַל צַד הַחֵטְא וְהַתַּאֲוָה. וְזֶה אֲפִלּוּ בַּמַּעֲשִׂים הַגּוּפָנִיִּים וְהַחָמְרִיִּים, שֶׁאֲפִלּוּ אַחֲרֵי הִתְנַהֲגוֹ בִּפְרִישׁוּת, דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא יִקַּח מִן הָעוֹלָם אֶלָּא הַהֶכְרֵחִי,

עֲדַיִן יִצְטָרֵךְ לְטַהֵר לְבָבוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ, שֶׁגַּם בְּאוֹתוֹ הַמְעַט אֲשֶׁר הוּא לוֹקֵחַ לֹא יְכַוֵּן אֶל הַהֲנָאָה וְהַתַּאֲוָה כְלָל, אֶלָּא תִהְיֶה כַּוָּנָתוֹ אֶל הַטּוֹב הַיּוֹצֵא מִן הַמַּעֲשֶׂה הַהוּא עַל צַד הַחָכְמָה וְהָעֲבוֹדָה,

וּכְעִנְיָן שֶׁאָמְרוּ בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר (נדרים כ, ב) שֶׁהָיָה מְגַלֶּה טֶפַח וּמְכַסֶּה טְפָחַיִם וְדוֹמֶה לְמִי שֶׁכְּפָאוֹ שֵׁד, שֶׁלֹּא הָיָה נֶהֱנֶה כְלָל וְלֹא הָיָה עוֹשֶׂה הַמַּעֲשֶׂה הַהוּא אֶלָּא מִפְּנֵי הַמִּצְוָה וְהָעֲבוֹדָה.

וְעַל דָּבָר זֶה אָמַר שְׁלֹמֹה (משלי ג, ו), "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ":
וְאָמְנָם צָרִיךְ שֶׁתֵּדַע, שֶׁכְּמוֹ שֶׁשַּׁיָּךְ טָהֳרַת הַמַּחֲשָׁבָה בַּמַּעֲשִׂים הַגּוּפָנִיִּים אֲשֶׁר הֵם מִצַּד עַצְמָם קְרוֹבִים לַיֵּצֶר, לְשֶׁיִּתְרַחֲקוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא יִהְיוּ מִשֶּׁלּוֹ, כֵּן שַׁיָּךְ טָהֳרַת הַמַּחֲשָׁבָה בַּמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים הַקְּרוֹבִים לַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ,

לְשֶׁלֹּא יִתְרַחֲקוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא יִהְיוּ מִשֶּׁל הַיֵּצֶר, וְהוּא עִנְיַן "שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ" הַמֻּזְכָּר בְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה פְּעָמִים רַבּוֹת. וְאוּלָם כְּבָר נִתְבָּאֲרוּ דִבְרֵי הַחֲכָמִים זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁיֵּשׁ מִינִים שׁוֹנִים שֶׁל "שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ",

הָרָע מִכֻּלָּם הוּא שֶׁאֵינֶנּוּ עוֹבֵד לְשֵׁם עֲבוֹדָה כְלָל, אֶלָּא לְרַמּוֹת בְּנֵי הָאָדָם וּלְהַרְוִיחַ הוּא כָבוֹד אוֹ מָמוֹן, וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ בּוֹ (ירושלמי ברכות פרק א, הלכה ב), "נוֹחַ לוֹ שֶׁנֶּהֶפְכָה שִׁלְיָתוֹ עַל פָּנָיו". וְעָלָיו אָמַר הַנָּבִיא (ישעיה סד, ה),

"וַנְּהִי כַטָּמֵא כֻּלָּנוּ וּכְבֶגֶד עִדִּים כָּל צִדְקוֹתֵינוּ". וְיֵשׁ מִין אַחֵר שֶׁל "שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ", שֶׁהוּא הָעֲבוֹדָה עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, וְעָלָיו אָמְרוּ (פסחים נ, ב),

"לְעוֹלָם יַעֲסֹק אָדָם בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְווֹת וַאֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ בָּא לִשְׁמָהּ". אַךְ עַל כָּל פָּנִים מִי שֶׁלֹּא הִגִּיעַ עֲדַיִן מִתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ אֶל לִשְׁמָהּ, הֲרֵי רָחוֹק הוּא מִשְּׁלֵמוּתוֹ.


 

ביאורים

פעמים רבות אנחנו נוטים להסתכל על ענייני עבודת ה' באופן פרקטי בלבד. הנחתי היום תפילין או לא? התפללתי, ברכתי או ששכחתי? נטיה זו, לעסוק כל הזמן בצד המעשי,

מה עשיתי ומה לא, הינה נטיה טבעית. אך האם זו השאלה היחידה שאנו צריכים לשאול את עצמנו?
בעוסקנו בלימוד מידת הטהרה אנו מגלים כי ישנו רובד פנימי ויסודי מאוד שעוסק לא רק בשאלות מעשיות אלא בעיקר בכוונה ובמחשבה. עיסוק זה איננו ברובד הראשוני של כוונת פירוש המילים בזמן התפילה וכדומה,

אלא בכוונה המתלווה לכל מעשה מצווה שאנו עושים, ושגורמת לנו לעשות את המצוה בפועל.
לא פעם כשאנחנו באים לקיים מצוה, מתלווית לפעולתנו כל מיני מחשבות זרות, ומניעים זרים עומדים ברקע בשעת עשיית המעשה. מידי פעם אנו חושבים על האנשים שסביבנו או על רווחים שיצאו לנו מהמצוה.
אדם שחושב על אינטרסים שונים בקיום מצוות, איננו שלם. אמנם הוא שומר על המידות הנפשיות שבנה לנו הרמח"ל עד כה – זהירות, זריזות, נקיות ופרישות,

אבל עם כל זה יש פגם מסויים בדרך בה הוא עושה את המעשים. כאשר האדם פועל כשברקע ישנם מניעים שונים לפעולתו,

קשה להגדיר שפעולתו הינה פעולה שלמה של עבודת ה', מפני שבסופו של דבר הוא מחפש בפעולתו לא רק את רצון ה'.
כאשר האדם פועל מתוך טהרה, ומישר את כל מעשיו ופעולותיו, הוא ממשיך ובונה קומה נוספת של מחשבה נכונה בתוך עשיותיו המדוקדקות.

דרך התנהלות זו מכשירה את האדם ומכינה אותו להתרומם ולהתקדם הלאה במסילתם של הישרים.


 

הרחבות
1. אהבת ה' המביאה לעיסוק תמידי בטוב

תִהְיֶה כַּוָּנָתוֹ אֶל הַטּוֹב הַיּוֹצֵא מִן הַמַּעֲשֶׂה הַהוּא – אחרי שעלה האדם למדריגת הפרישות, יוכל להתחיל לטפס אל הטהרה. במדריגה זו, עיסוקו של האדם הוא בטוב בעיני ה', ולא בעצמו כלל.

הרבה אמת יש במדריגה זו שהרי ה' "בראנו לכבודו" ואנו עבדיו, ולכן מתאים שנעשה את רצונו מפני שהוא רצונו ולא לשום פניה אחרת.
למדריגה זו ניתן לעלות מתוך עבודת ה' באהבה גדולה, וכמו שכתב בספר אורחות צדיקים (שער האהבה): "העובד מאהבה, עוסק בתורה ובמצוות והולך בנתיבות החכמה, לא מפני דבר שבעולם,

ולא מפני יראת הרעה, ולא כדי לקבל הטובה, אלא עושה האמת מפני שהיא אמת".
2. שיעבוד כוחות הנפש לרצון ה'
בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיך- משימה זו' לדעת את ה' בכל דרכי האדם, היא משימה גדולה מאד, עד שהרמב"ם ב"שמונה פרקים" ראה ליחד לה פרק שלם בפני עצמו (פרק ה').

וכך הוא פותח שם: "ראוי לאדם להעביד כוחות נפשו כולם לפי הדעת, כפי שהקדמנו בפרק אשר לפני זה, ולשים לנגד עיניו תכלית אחת, והיא: השגת ה', יתפאר ויתרומם, כפי יכולת האדם,

רצוני לומר: ידיעתו. וישים פעולותיו כולן, תנועותיו ומנוחותיו וכל דיבוריו, מביאים אל זאת התכלית, עד שלא יהיה בפעולותיו בשום פנים דבר מפועל ההבל, רצוני לומר: פועל שלא יביא אל זאת התכלית".
בהמשך מסביר הרמב"ם עד כמה חשובה ועליונה מידה זו: "ודע, כי זאת המדרגה היא מדרגה עליונה מאד וקשה, ולא ישיגוה אלא מעט, ואחרי הרגל גדול מאד.

וכשתזדמן מציאות אדם שזה עניינו - לא אומר שהוא למטה מן הנביאים, רצוני לומר: שהוא ינהיג כוחות נפשו כולם, וישים תכליתם ה' יתעלה לבד".


 

שאלות לדיון
האם בהנאה מתענוג חומרי יש גם צד חיובי?
מה נחשב לעיסוק בתורה 'לשמה'?

דרג את הכתבהדירוג כתבה פרק ט"ז חלק א': 0
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים
ללא מדרגים
אתר נגיש
עבור לתוכן העמוד