פרק י"ט חלק ב'

כ' אב ה'תשע''ד 07:00

וְעַתָּה אָבִיא לְךָ רְאָיוֹת עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה מִן הַחֲכָמִים זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, אַף עַל פִּי שֶׁהַדְּבָרִים פְּשׁוּטִים וְאֵין צְרִיכִים לְחִזּוּק רְאָיָה. בְּפֶרֶק בְּנֵי הָעִיר אָמְרוּ (מגילה כז, ב),

"שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבִּי זַכַּאי, בַּמֶּה הֶאֱרַכְתָּ יָמִים? אָמַר לָהֶם, מִיָּמַי לֹא הִשְׁתַּנְתִּי בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל תְּפִלָּה, וְלֹא כִּנִּיתִי שֵׁם לַחֲבֵרִי, וְלֹא בִּטַּלְתִּי קִדּוּשׁ הַיּוֹם.

אִמָּא זְקֵנָה הָיְתָה לִי, פַּעַם אַחַת מָכְרָה כִּפָּה שֶׁבְּרֹאשָׁהּ וְהֵבִיאָה לִי קִדּוּשׁ הַיּוֹם". הֲרֵי לְךָ פֹּה מִן הַחֲסִידוּת בְּמַה שֶּׁנּוֹגֵעַ אֶל דִּקְדּוּקֵי הַמִּצְווֹת,

כִּי כְבָר פָּטוּר הָיָה מִן הַדִּין מֵהֲבָאַת יַיִן לְקִדּוּשׁ, כֵּיוָן שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ, עַד שֶׁהָיְתָה צְרִיכָה אִמּוֹ לִמְכֹּר כִּפָּה שֶׁבְּרֹאשָׁהּ, אָמְנָם מִמִּדַּת חֲסִידוּת הָיָה עוֹשֶׂה כֵּן.

וּבְמַה שֶּׁנּוֹגֵעַ לִכְבוֹד חֲבֵרוֹ, שֶׁלֹּא כִנָּהוּ אֲפִלּוּ כִּנּוּי שֶׁאֵינוֹ שֶׁל גְּנַאי, וְכִדְפֵרְשׁוּ הַתּוֹס' שָׁם. וְרַב הוּנָא גַם כֵּן קָשַׁר גֶּמִי עַל לְבוּשׁוֹ, לְפִי שֶׁמָּכַר הֶמְיָנוֹ לִקְנוֹת יַיִן לְקִדּוּשׁ הַיּוֹם.

עוֹד שָׁם, "שָׁאֲלוּ תַלְמִידָיו אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שָׁמוֹעַ, בַּמָּה הֶאֱרַכְתָּ יָמִים? אָמַר לָהֶם, מִיָּמַי לֹא עָשִׂיתִי קַפַּנְדַּרְיָא לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וְלֹא פָסַעְתִּי עַל רָאשֵׁי עַם קֹדֶשׁ".

הִנֵּה זֶה הַמִּדּוֹת בְּעִנְיַן כְּבוֹד בֵּית הַכְּנֶסֶת וּבְעִנְיַן כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת — שֶׁלֹּא לִפְסֹעַ עַל גַּב מְסִבָּתָן שֶׁלֹּא לֵרָאוֹת כִּמְבַזֶּה אוֹתָן. עוֹד שָׁם,

"שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבִּי פְּרֵידָא, בַּמֶּה הֶאֱרַכְתָּ יָמִים? אָמַר לָהֶם, מִיָּמַי לֹא קְדָמַנִי אָדָם לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, וְלֹא בֵרַכְתִּי לִפְנֵי כֹּהֵן, וְלֹא אָכַלְתִּי מִבְּהֵמָה שֶׁלֹא הוּרְמוּ מַתְּנוֹתֶיהָ".

וְאָמְרוּ עוֹד (שם כח, א), "שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבִּי נְחוּנְיָא, בַּמֶּה הֶאֱרַכְתָּ יָמִים? אָמַר לָהֶם, מִיָּמַי לֹא נִתְכַּבַּדְתִּי בִּקְלוֹן חֲבֵרִי, וְלֹא עָלְתָה עַל מִטָּתִי קִלְלַת חֲבֵרִי",

וּמְפָרֵשׁ הָתָם, "כִּי הָא דְרַב הוּנָא דָרֵי מָרָא אַכַּתְפֵיהּ, אֲתָא רַב חַנָּא בַּר חֲנִילָאִי וְקָא דָרֵי מִינֵּיהּ, אָמַר לֵיהּ, אִי רְגִילַת דְּדָרֵית בְּמָאתָיךְ — דְּרֵי, וְאִי לָא — אִתְיַקּוּרֵי אֲנָא בְּזִילוּתָא דִּידָךְ לָא נִיחָא לִי".

הֲרֵי לָנוּ, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁמַּשְׁמָעוּת 'בִּקְלוֹן חֲבֵרוֹ' הוּא הַמִּשְׁתַּדֵּל לְבַזּוֹת חֲבֵרוֹ כְּדֵי שֶׁעַל יְדֵי זֶה יִרְבֶּה כְבוֹדוֹ, הִנֵּה לַחֲסִידִים לֹא יָאוּת לְקַבֵּל כָּבוֹד אֲפִלּוּ אִם חֲבֵרוֹ הוּא הַבָּא וּמִתְרַצֶּה בָזֶה,

אִם יִהְיֶה זֶה בִּזָּיוֹן לַחֲבֵרוֹ. וּכְעִנְיָן זֶה אָמַר רַבִּי זֵירָא (שם), "מִיָּמַי לֹא הִקְפַּדְתִּי בְּתוֹךְ בֵּיתִי, וְלֹא צָעַדְתִּי בִּפְנֵי מִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנִּי, וְלֹא הִרְהַרְתִּי בַּמְּבוֹאוֹת הַמְטֻנָּפוֹת,

וְלֹא הָלַכְתִּי אַרְבַּע אַמּוֹת בְּלֹא תוֹרָה וּבְלֹא תְפִלִּין, וְלֹא יָשַׁנְתִּי בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ לֹא שֵׁינַת קֶבַע וְלֹא שֵׁינַת עֲרַאי, וְלֹא שַׂשְׂתִּי בְּתַקָּלַת חֲבֵרִי, וְלֹא קָרָאתִי לַחֲבֵרִי בַּחֲכִינָתוֹ".

הֲרֵי לְךָ מַעֲשֵׂי חֲסִידוּת מִכָּל הַדְּרָכִים שֶׁזָּכַרְנוּ לְמַעְלָה. וְאָמְרוּ עוֹד זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (עיין בבא קמא ל, א), "אָמַר רַב יְהוּדָה, מָאן דְּבָעֵי לְמֶהֱוֵי חֲסִידָא — לִיקַיֵּם מִלֵּי דִּבְרָכוֹת",

וְזֶה לְמַה שֶּׁבֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ, "וְאֲמְרֵי לָהּ — לִיקַיֵּם מִלֵּי דִּנְזִיקִין", וְזֶה לְמַה שֶּׁבֵּינוֹ לְבֵין חֲבֵרוֹ, "וְאֲמְרֵי לָהּ — לִיקַיֵּם מִלֵּי דְּאָבוֹת", שֶׁשָּׁם נִכְלָלִים עִנְיָנִים מִכָּל הַחֲלָקִים.
___________________________
מתוך ארבע אמות – משום כבודו של מקום תפילה. קפנדריא – קיצור דרך. ולא ברכתי – כבוד הכהן שיברך ראשון בסעודה.

מתנותיה – מתנות כהונה : זרוע לחיים וקיבה. קללת חברי – הקפדה על חברי לפי שקודם שינתו מחל למי שציערו. דרי מרא אכתפיה וכו' – רב הונא נשא מעדר על כתפו,

בא רב חנא לשאת את המעדר (משום כבוד רב הונא) אמר לו רב הונא: אם רגיל אתה במשא כזה בעירך – שא, ואם לאו – איני רוצה להתכבד בבזיונך. בחניכתו – בכנויו.



ביאורים

הידור בקיום מצוות מעבר לחובה הבסיסית, יכול להתבטא בתחומים רבים, הן במצוות שבין אדם למקום והן במצוות שבין אדם לחברו.

היום הרמח"ל מפגיש אותנו עם מספר חסידים שניתן לחלק את מעשיהם לשלוש קבוצות:
חסידות מוסרית-מידותית – חסיד זה אינו מסתפק בקיום הלכות בין אדם לחברו ברמה שבה מחוייב כמו כיבוד אב ואם, צדקה ואיסור הלבנת פנים,

אלא "מוסיף והולך" בכבוד הבריות וכיבוד מי שגדול ממנו. כדוגמת רבי זכאי שנזהר לא לכנות את חברו אף בשם שאינו של גנאי,

רבי אלעזר שהשתדל לא להיכנס לבית המדרש כאשר הציבור ישב על הארץ כיוון שהליכה מעליהם נראית כגאווה והתנשאות (לא פסע על ראשי העם)

או רב הונא שלא הסכים שיכבדו אותו כאשר הדבר גורם לביזוי המכבד, ולכן לא הסכים שתלמיד חכם קטן ממנו יישא את משאו כאשר דבר זה גורם לביזוי התלמיד.
חסידות הלכתית – חסיד זה מהדר בקיום המצוות מעבר למה שחייב. כדוגמת אמו של רבי זכאי שמכרה את כסותה לצורך יין לקידוש, אף שמצד הדין אין חובה בכך וניתן לקדש על הלחם,

ורבי זירא שקיים את מצוות לימוד תורה ותפילין בהידור רב ולא הלך ארבע אמות בלא תורה ותפילין.
חסידות מצד כבוד התורה וחשיבותה – חסיד זה מכיר בעליונותה של התורה האלוקית, ומבטא במעשיו את הכבוד שלו לתורה ולמצוות.

כגון רבי אלעזר שלא עשה "קיצור דרך" במעבר בבית המדרש, ורבי זירא שלא הרהר בדברי תורה במקומות מטונפים.

חסידים אלו קיימו את מצוות התורה בהידור ומעבר לנדרש, ועל כן זכו לאריכות ימים כי אף שמצד הדין אורך החיים קבוע מיום הלידה ואינו תלוי בזכויות רגילות (מועד קטן כח),

הקב"ה מאריך את חייהם של חסידיו שנוהגים לפנים משורת הדין (על פי פרי צדיק בראשית - לחנוכה).


 

הרחבות
1. חסידות אינה על חשבון הזולת
עַד שֶׁהָיְתָה צְרִיכָה אִמּוֹ לִמְכֹּר כִּפָּה שֶׁבְּרֹאשָׁהּ. השאלה זועקת – הרי אימו היא זו שנהגה בחסידות, היא זו שמכרה את הכיפה שלראשה?

אלא שאם הוא לא היה מקפיד כל כך על הקידוש מדי שבת בשבתו, גם אימו לא הייתה מוכרת בשביל כך את כיסוי הראש שלה.

הגדלות של חסידותו הייתה בכך שכל בני ביתו נמשכו אחרי מעשיו, כי חשו את הרצון האמיתי שלו לשמור על קדושת השבת.
2. העמקות במסכת אבות
לִיקַיֵּם מִלֵּי דְּאָבוֹת. פירוש – דברי מסכת אבות. כך הסביר הרמב"ם בהקדמה ל"שמונה פרקים".

הוא מבאר שם שמסכת אבות כתובה בלשון קצרה ותמציתית, אבל היא טומנת בחובה עניינים חשובים מאד,

ואף על פי שהיא נראית פשוטה וקלה להבנה עלינו לדעת שהיא עמוקה מאד ורק על ידי עיון ופירוש ארוך נוכל להבין את עומק הרעיונות שבה.
3. חסידות בכל תחום
מָאן דְּבָעֵי לְמֶהֱוֵי חֲסִידָא. המהרש"א מסביר שענייני נזיקין הם במישור המעשי, ענייני אבות במישור המידותי וענייני ברכות הם במישור הרוחני.

גם המהר"ל (חידושי אגדות חלק שלישי) מסביר שיש כמה סוגי שלמות הנצרכים לאדם. שלמות מבחינה חברתית, שלא יזיק את סביבתו,

שלמות עצמית של אישיות האדם בינו לבין עצמו ושלמות רוחנית של הידמות וקרבה לקב"ה.


 

שאלות לדיון
מניין ידעו החכמים לומר במה יאריכו ימים?
מדוע דקדוק בהלכות ברכות דווקא שייך למידת החסידות?

דרג את הכתבהדירוג כתבה פרק י"ט חלק ב': 0
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים
ללא מדרגים
אתר נגיש
עבור לתוכן העמוד