פרק י"ט חלק ז'

כ"ה אב ה'תשע''ד 07:00

וְנַחֲזֹר לְעִנְיַן הַשַּׁבָּת. הִנֵּה אָמְרוּ (שבת קיט, א), "רַב עָנָן לָבִישׁ גוּנְדָּא", דְּהַיְנוּ, שֶׁהָיָה לוֹבֵשׁ בֶּגֶד שָׁחֹר בְּעֶרֶב שַׁבָּת, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נִכָּר יוֹתֵר כְּבוֹד הַשַּׁבָּת בְּלָבְשׁוֹ בּוֹ בְּגָדִים נָאִים.

נִמְצָא שֶׁלֹּא לְבַד הַהֲכָנָה לְשַׁבָּת הוּא מִכְּלַל הַכָּבוֹד, אֶלָּא אֲפִלּוּ הַהֶעְדֵּר — שֶׁמִּכֹּחוֹ יִבָּחֵן יוֹתֵר מְצִיאוּת הַכָּבוֹד, גַּם הוּא מִכְּלַל הַמִּצְוָה.

וְכֵן אָסְרוּ (עיין גיטין לח, ב) לִקְבֹּעַ סְעוּדָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:וּבִכְלַל הַיִּרְאָה עוֹד, כְּבוֹד הַתּוֹרָה וְלוֹמְדֶיהָ.

וּבְהֶדְיָא שָׁנִינוּ (אבות ד, ו), "כָּל הַמְכַבֵּד אֶת הַתּוֹרָה, גּוּפוֹ מְכֻבָּד עַל הַבְּרִיּוֹת". וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סנהדרין קב, ב), "אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מִפְּנֵי מָה זָכָה אַחְאָב לְמַלְכוּת עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה?

לְפִי שֶׁכִּבֵּד אֶת הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה בְּעֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר, 'וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל אַחְאָב וְכוּ' וְהַדָּבָר הַזֶּה לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת'".

וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שו"ע יו"ד סי' רפב סעיף ג; ע"פ ברכות יח, א), "הָיָה הוֹלֵךְ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם לֹא יַנִּיחֶנּוּ בְּשַׂק וְיַנִּיחֶנּוּ עַל הַחֲמוֹר וְיִרְכַּב עָלָיו, אֶלָּא מַנִּיחוֹ בְּחֵיקוֹ" וְכוּ'.

וְאָסְרוּ עוֹד (מועד קטן כה, א) לֵישֵׁב עַל הַמִּטָּה שֶׁסֵּפֶר תּוֹרָה עָלֶיהָ. וְכֵן אָמְרוּ (רמב"ם הלכות ספר תורה י, ה; ע"פ עירובין צח, א), "אֵין זוֹרְקִין כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ וַאֲפִלּוּ הֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת".

וְאָסְרוּ (מגילה כז, א) לְהַנִּיחַ נְבִיאִים וּכְתוּבִים עַל גַּבֵּי חֻמָּשִׁים. הֵן אֵלֶּה דְבָרִים שֶׁאָסְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה לְכָל עֲדַת יִשְׂרָאֵל,

וְהֶחָסִיד — יֵשׁ לוֹ לִלְמֹד מֵאֵלֶּה וּלְהוֹסִיף עֲלֵיהֶם כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה לִכְבוֹד שֵׁם ה' אֱלֹקָיו. וּבִכְלָל זֶה, הַנִּקָּיוֹן וְהַטָּהֳרָה הַצְּרִיכָה לְדִבְרֵי תוֹרָה,

שֶׁלֹּא לַעֲסֹק בָּהּ אֲפִלּוּ בְהִרְהוּר בַּמְּקוֹמוֹת הַמְטֻנָּפִים, וְלֹא בְּיָדַיִם שֶׁאֵינָם נְקִיּוֹת, וּכְבָר הִרְבּוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה לְהַזְהִיר עַל זֶה בִּמְקוֹמוֹת רַבִּים:
וּבְעִנְיַן לוֹמְדֵי תוֹרָה, הִנֵּה מִקְרָא כָּתוּב (ויקרא יט, לב), "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם, וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן", וּמִינָּהּ יַלְפִינָן לְכָל מִינֵי כָּבוֹד שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת לָהֶם שֶׁרָאוּי וַדַּאי לְחָסִיד שֶׁיַּעֲשֵׂהוּ.

וּכְבָר אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (כתובות קג, ב), "וְאֶת יִרְאֵי ה' יְכַבֵּד" (תהלים טו, ד) — "זֶה יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהָיָה רוֹאֶה תַלְמִיד חָכָם,

הָיָה עוֹמֵד מִכִּסְאוֹ וּמְחַבְּקוֹ וּמְנַשְּׁקוֹ, וְאוֹמֵר לוֹ, רַבִּי רַבִּי מוֹרִי מוֹרִי". וְרַבִּי זֵירָא, כְּשֶׁהָיָה חָלוּשׁ מִלִּמּוּדוֹ הָיָה מֵשִׂים עַצְמוֹ עַל פֶּתַח בֵּית הַמִּדְרָשׁ לַעֲשׂוֹת מִצְוָה כְּשֶׁיָּקוּם מִלִּפְנֵי הַתַּלְמִידֵי חֲכָמִים (ברכות כח, א).

כָּל אֵלֶּה דְּבָרִים שֶׁכְּבָר רוֹאִים אֲנַחְנוּ הֱיוֹת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ חָפֵץ בָּם וְגִלָּה דַּעְתּוֹ הָעֶלְיוֹן בָּזֶה, וְכֵיוָן שֶׁכֵּן, מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרוֹ, הִנֵּה בְּדֶרֶךְ זֶה יֵלֵךְ וְיוֹסִיף לֶקַח בְּתַחְבּוּלוֹתָיו וְלַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ:
וּבִכְלָל זֶה כְּמוֹ כֵן כִּבּוּד הַבָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, שֶׁאֵין דַּי שֶׁלֹּא יִנְהַג בָּהֶם קַלּוּת רֹאשׁ, אֶלָּא שֶׁיִּנְהַג בָּהֶם כָּל מִינֵי כָּבוֹד וּמוֹרָא בְּכָל מִנְהָגָיו וּבְכָל פְּעֻלּוֹתָיו, וְכָל מַה שֶּׁלֹּא הָיָה עוֹשֶׂה בְהֵיכַל מֶלֶךְ גָּדוֹל, לֹא יַעֲשֶׂה בָהֶם.
___________________________
ומנה ילפינן – וממנה אנו לומדים.



ביאורים

כהמשך ללימוד מידת יראת הרוממות של החסיד, שמכוחה הוא מכבד את התורה ומצוותיה, אנו נפגשים היום עם כבודם של תלמידי חכמים.

רבי עקיבא דורש מהפסוק "את ה' א-לוהיך תירא" – "לרבות תלמידי חכמים" (פסחים כב, עמוד ב). לכאורה, זוהי דרשה קצת מפתיעה,

שכן הפסוק מדבר על יראת האדם החומרי מפני ה' המרומם מכל מושג של חומר, ואילו רבי עקיבא מוסיף ממנו לימוד על יראה מתלמידי חכמים שהינם בשר ודם?!
אך אם נעמיק מעט נראה את הקשר. הקב"ה מרומם מעל העולם הזה ועל כן קשה לנו להשיגו. מתוך לימוד תורתם של תלמידי החכמים אנו נפגשים בגדלות של התורה שהיא גילוי שמו של ה' בעולם הזה.

על כן, מתוקף היותם מגלים את שמו של ה' בעולם, ראוי לירא מפניהם ולכבדם.
יסוד זה, ניתן לראות במקור נוסף. הגמרא אומרת (מכות כב עמוד ב) שטיפשים הם אותם אנשים שעומדים מפני ספר תורה ולא מפני תלמידי חכמים.

ודאי שכבודו של ספר תורה גדול מכבודם של לומדיו, אך ללא תלמידי החכמים התורה הייתה נשארת בלתי מבוארת ולא היינו יכולים להבין את מצוותיה.

על כן כמו שראוי לנהוג כבוד בספר תורה, ראוי גם לכבד את תלמידי החכמים שמלמדים אותנו את ביאור מצוות התורה, ובזכותם אנו יכולים להיפגש עם עומקה וקדושתה של התורה ולקיים מצוותיה.

(על פי ים של שלמה קידושין פרק א' סימן עג).



הרחבות
1. לרבות תלמידי חכמים
כְּבוֹד הַתּוֹרָה וְלוֹמְדֶיהָ. על הפסוק "את ה' אלוקיך תירא" דרש ר' עקיבא: "את" לרבות. בתלמוד הבבלי "לרבות תלמידי חכמים" (קידושין דף נז עמוד א),

ובירושלמי כתוב "אותו (הקב"ה) ואת תורתו". לכאורה, נראה שהבבלי מדגיש את כבוד תלמידי החכמים, ואילו הירושלמי מדגיש את כבוד התורה.

אך באמת אין סתירה, כי הכבוד הניתן לתלמידי החכמים הוא משום התורה שלמדו.
2. מעלתו של אחאב
וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל אַחְאָב וְכוּ' וְהַדָּבָר הַזֶּה לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת. בתחילה שלח מלך ארם הודעה האומרת שאם לא יסגיר אחאב את עצמו, את משפחתו ואת כספו למלך ארם הוא יצא נגדו למלחמה.

אחאב השיב על כך שהוא נכנע ומסכים לתנאים, אך מלך ארם שלח אגרת שנייה, ובה הוסיף שייתן לו גם את "כל מחמד עיניך", ולכך סירב אחאב ויצא למלחמה שבה ניצח את ארם.

חז"ל מלמדים ש'מחמד עיניו' זו היא התורה, ואותה לא היה אחאב מוכן למסור ולהפקיר ביד זר, ומשום שכיבד את התורה ניצח במלחמה.
3. כבוד מלכות
הָיָה עוֹמֵד מִכִּסְאוֹ וּמְחַבְּקוֹ וּמְנַשְּׁקוֹ. הרמב"ם פוסק בנוגע לכבוד שחייבים לחלוק למלך – "וכל העם באים אליו בעת שירצה, ועומדים לפניו... אפילו נביא עומד לפני המלך משתחווה ארצה".

חובת כולם לכבד את המלך ולמלך אין חובה לכבד אחרים (חוץ מכהן גדול, וראוי שימחל הכהן הגדול על כבודו שלא יעמוד המלך לפניו).

אם כן מדוע ביזה יהושפט את המלכות? על כך משיב הרמב"ם שבתוך ביתו, בצנעה, ראוי למלך לכבד את תלמידי החכמים כבוד גדול, אבל בפני העם, בפרהסיה, לא ינהג כבוד זה.

 



שאלות לדיון
איך השבת מתכבדת בכך שלא קובעים סעודה ביום שישי?
מהו היחס בין כיבוד תלמיד חכם ליראה ממנו?

דרג את הכתבהדירוג כתבה פרק י"ט חלק ז': 0
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים
ללא מדרגים
אתר נגיש
עבור לתוכן העמוד