פרק י"ט חלק ט'

כ"ז אב ה'תשע''ד 07:00

וּנְבָאֵר עַתָּה עַנְפֵי הָאַהֲבָה, הֵם הַשְּׁלֹשָׁה שֶׁזָּכַרְתִּי, הַדְּבֵקוּת, הַשִּׂמְחָה וְהַקִּנְאָה:
הַדְּבֵקוּת הוּא, שֶׁיִּהְיֶה לִבּוֹ שֶׁל הָאָדָם מִתְדַּבֵּק כָּל כָּךְ בִּשְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ עַד שֶׁכְּבָר יָסוּר מִלִּפְנוֹת וְהַשְׁגִּיחַ אֶל שׁוּם דָּבָר זוּלָתוֹ. וְהוּא מַה שֶׁבָּא עָלָיו הַמָּשָׁל בְּדִבְרֵי שְׁלֹמֹה (משלי ה, יט),

"אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן, דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת, בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד". וּבַגְּמָרָא אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (עירובין נד, ב), "אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פְּדָת,

שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּשּׁוּק הָעֶלְיוֹן בְּצִפּוֹרִי וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּסְדִינוֹ מוּטָל בַּשּׁוּק הַתַּחְתּוֹן שֶׁל צִפּוֹרִי". וְהִנֵּה תַּכְלִית הַמִּדָּה הַזֹּאת הוּא, לִהְיוֹת הָאָדָם מִתְדַּבֵּק כָּךְ אֶל בּוֹרְאוֹ בְכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה,

אָמְנָם לְפָחוֹת בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה, אִם אוֹהֵב הוּא אֶת בּוֹרְאוֹ וַדַּאי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ הַדְּבֵקוּת הַזֶּה. וּבַיְרוּשַׁלְמִי אָמְרוּ (ברכות פרק ה הלכה א),

"רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא הָיָה עוֹמֵד וּמִתְפַּלֵּל, וּבָא חֲבַרְבָּר וְהִכִּישׁוֹ, וְלֹא הִפְסִיק תְּפִלָּתוֹ כוּ', אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו, רַבִּי, וְלֹא הִרְגַּשְׁתָּ? וְאָמַר לָהֶם, יָבוֹא עָלַי! מִתּוֹךְ שֶׁהָיָה לִבִּי מְכַוֵּן בַּתְּפִלָּה לֹא הִרְגַּשְׁתִּי".

וְעַל הַדְּבֵקוּת הֻזְהַרְנוּ בַתּוֹרָה פְּעָמִים רַבּוֹת (דברים ל, כ), "לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ וְכוּ' וּלְדָבְקָה בוֹ", (שם י, כ) "וּבוֹ תִדְבָּק", (שם יג, ה), "וּבוֹ תִדְבָּקוּן", וְדָוִד אָמַר (תהלים סג, ט),

"דָּבְקָה נַפְשִׁי אַחֲרֶיךָ", וְעִנְיַן כָּל אֵלֶּה הַפְּסוּקִים אֶחָד, שֶׁהוּא הַדְּבֵקוּת שֶׁהָאָדָם מִתְדַּבֵּק בּוֹ יִתְבָּרַךְ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִפָּרֵד וְלָזוּז מִמֶּנּוּ. וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בראשית רבה פ, ז),

"אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, בְּשָׁלֹשׁ לְשׁוֹנוֹת שֶׁל חִבָּה חִבֵּב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל, וְאָנוּ לְמֵדִים וְכוּ' בִּדְבִיקָה, בַּחֲשִׁיקָה וּבַחֲפִיצָה". וְהֵם מַמָּשׁ עַנְפֵי הָאַהֲבָה הָעִקָּרִיִּים,

וְהַיְנוּ הַתְּשׁוּקָה שֶׁזָּכַרְתִּי, וְהַדְּבֵקוּת וְהַנַּחַת וְהָעֹנֶג הַנִּמְצָא בְּעֵסֶק עִנְיָנָיו שֶׁל הַנֶּאֱהָב:
הַשֵּׁנִי הוּא הַשִּׂמְחָה, וְהוּא עִקָּר גָּדוֹל בָּעֲבוֹדָה, וְהוּא מַה שֶּׁדָּוִד מַזְהִיר וְאוֹמֵר (תהלים ק, ב), "עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה, בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה", וְאוֹמֵר (שם סח, ד),

"וְצַדִּיקִים יִשְׂמְחוּ יַעַלְצוּ לִפְנֵי אֱלֹקִים וְיָשִׂישׂוּ בְשִׂמְחָה", וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שבת ל, ב), "אֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה".

וְעַל הַפָּסוּק שֶׁזָּכַרְנוּ לְמַעְלָה "עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה", אָמְרוּ בַּמִּדְרָשׁ (עיין ילקוט שמעוני תהלים רמז תתנד), "אָמַר רַבִּי אֵיְבוּ,

כְּשֶׁתִּהְיֶה עוֹמֵד לְהִתְפַּלֵּל יְהֵא לִבְּךָ שָׂמֵחַ עָלֶיךָ שֶׁאַתָּה מִתְפַּלֵּל לֵאלֹקִים שֶׁאֵין כַּיּוֹצֵא בּוֹ", כִּי זֹאת הִיא הַשִּׂמְחָה הָאֲמִתִּית, שֶׁיִּהְיֶה לִבּוֹ שֶׁל הָאָדָם עָלֵז עַל שֶׁהוּא זוֹכֶה לַעֲבֹד לִפְנֵי אָדוֹן יִתְבָּרַךְ שֶׁאֵין כָּמוֹהוּ,

וְלַעֲסֹק בְּתוֹרָתוֹ וּמִצְווֹתָיו שֶׁהֵם הַשְּׁלֵמוּת הָאֲמִתִּי וְהַיְקָר הַנִּצְחִי. וְאָמַר שְׁלֹמֹה בִּמְשַׁל הַחָכְמָה (שיר השירים א, ד), "מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָרוּצָה, הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ",

כִּי כָל מַה שֶּׁזּוֹכֶה הָאָדָם לִכָּנֵס יוֹתֵר לִפְנִים בְּחַדְרֵי יְדִיעַת גְּדֻלָּתוֹ יִתְבָּרַךְ, יוֹתֵר תִּגְדַּל בּוֹ הַשִּׂמְחָה וְיִהְיֶה לִבּוֹ שָׂשׂ בְּקִרְבּוֹ, וְאוֹמֵר (תהלים קמט, ב), "יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעֹשָׂיו, בְּנֵי צִיּוֹן יָגִילוּ בְמַלְכָּם".

וְדָוִד, שֶׁכְּבָר הִגִּיעַ אֶל הַמַּעֲלָה הַזֹּאת שִׁעוּר גָּדוֹל, אָמַר (שם קד, לד), "יֶעֱרַב עָלָיו שִׂיחִי, אָנֹכִי אֶשְׂמַח בַּה'". וְאָמַר (שם מג, ד), "וְאָבוֹאָה אֶל מִזְבַּח אֱלֹקִים אֶל אֵל שִׂמְחַת גִּילִי, וְאוֹדְךָ בְכִנּוֹר אֱלֹקִים אֱלֹקָי".

וְאָמַר (שם עא, כג), "תְּרַנֵּנָּה שְׂפָתַי כִּי אֲזַמְּרָה לָּךְ, וְנַפְשִׁי אֲשֶׁר פָּדִיתָ", וְהַיְנוּ, כִּי כָל כָּךְ הָיְתָה מִתְגַּבֶּרֶת בְּקִרְבּוֹ הַשִּׂמְחָה, שֶׁכְּבָר הַשְּׂפָתַיִם הָיוּ מִתְנַעְנְעוֹת מֵאֲלֵיהֶם,

וּמְרַנְּנוֹת בִּהְיוֹתוֹ עוֹסֵק בִּתְהִלּוֹתָיו יִתְבָּרַךְ, וְכָל זֶה מִגֹּדֶל הִתְלַהֲטוּת נַפְשׁוֹ שֶׁהָיְתָה מִתְלַהֶטֶת בְּשִׂמְחָתָהּ לְפָנָיו, הוּא מַה שֶּׁסִּיֵּם, "וְנַפְשִׁי אֲשֶׁר פָּדִיתָ".

וּמָצִינוּ שֶׁנִּתְרָעֵם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי שֶׁחִסְּרוּ תְּנַאי זֶה בַּעֲבוֹדָתָם, הוּא שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כח, מז), "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב".

וְדָוִד, לְפִי שֶׁרָאָה אֶת יִשְׂרָאֵל בְּעֵת הִתְנַדְּבָם עַל בִּנְיַן הַבַּיִת, שֶׁכְּבָר הִגִּיעוּ לַמַּעֲלָה הַזֹּאת, הִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם שֶׁתִּתְקַיֵּם הַמִּדָּה הַטּוֹבָה בָהֶם וְלֹא תָסוּר, הוּא מַה שֶּׁאָמַר (דברי הימים א כט, יז-יח),

"וְעַתָּה עַמְּךָ הַנִּמְצְאוּ פֹה, רָאִיתִי בְשִׂמְחָה לְהִתְנַדֶּב לָךְ. ה' אֱלֹקֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל אֲבֹתֵינוּ, שָׁמְרָה זֹּאת לְעוֹלָם לְיֵצֶר מַחְשְׁבוֹת לְבַב עַמֶּךָ, וְהָכֵן לְבָבָם אֵלֶיךָ":
___________________________
וסדינו – בגדו העליון נשכח בשוק העליון מרוב דבקותו בתורה. חברבר – בעל חיים ארסי.

 



ביאורים

אנו ממשיכים לעסוק בלימוד אופן עבודת ה' של החסיד. בימים האחרונים למדנו כיצד יראת ה' ניכרת במעשי החסיד.

היום אנו נפגשים עם הערך השני שאותו מדגיש החסיד– עשיית המצוות באהבה. אהבת ה' ניכרת בדרך חייו של החסיד בשלושה אופנים: הדביקות, השמחה והקנאות (קנאה).
החסיד עובד את הקב"ה בדביקות . כשהוא מתפלל, לומד תורה או מקיים מצוות הוא שקוע כולו באותו מעשה ושוכח את צרכיו החומריים.
גם לנו יש רגעים של דביקות עליונה, תפילת נעילה היא אחד מרגעים אלו. היא מתקיימת ביום הכיפורים לקראת סוף הצום, אחרי יום שלם ללא אכילה ושתייה, יום שכולו גדוש תפילות.

אך למרות הקושי הגדול, כשמגיעים ל'אבינו מלכינו' ולאמירת 'שמע ישראל' אנו מצליחים לכמה דקות להתרומם לדביקות עליונה.

פתאום הרעב וכאב הראש נשכחים ובמקומם נכנסות כוונות עליונות של ייחוד ה', ובקשת רחמים על עמינו.
גדלותו של החסיד שהוא מצליח לחוות דביקות בכל חלקי עבודת ה'.
יסוד נוסף שנשקף מתוך מעשי החסיד הוא השמחה בעבודת ה'. השמחה של החסיד לא מגיעה מתוך מעשים חיצוניים שגורמים לאדם שמחה כמו ריקוד או שירה,

אלא באה מתוך שלימות פנימית – שמחה של מצווה. החסיד מכיר בערך עבודת ה', ועל כן חש שלימות כשהוא מגשים את יעדיו.
העצבות משביתה את האדם ומדוממת את כוחותיו, לעומתה השמחה נותנת לאדם כוחות חיים, שאיפות וחזונות גדולים.

החסיד מצליח לאסוף את כל הכוחות האלו ולנצל אותם לייעודו הגדול – עבודת ה' באהבה.



הרחבות
1. שמחה של מצוה

אֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה – הגמרא שם מבדילה בין שמחה של מצווה שהיא טובה וחיובית לבין שמחה שאינה של מצווה שיכולה להיות שלילית.

רש"י מביא דוגמה לשמחה של מצווה את מצוות "הכנסת כלה", שמשמחים את החתן ואת הכלה בשעת חופתם. הגמרא בתענית (דף כב עמוד א)

מספרת על שני אנשים שהיו הולכים ומשמחים בני אדם עצובים ועושים שלום בין בעלי מריבה, ואומרת הגמרא כי אנשים אלה הם בני עולם הבא.

מכאן אנו למדים על מעלתה וחשיבותה של השמחה.
2. עבודת ה' בשמחה
תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב – הרמב"ם לומד מפסוק זה שעבודת ה' צריכה להיות בשמחה. כדי שלא נטעה,

הוא מדגיש שהשמחה היא איזון דק ועדין מאוד בין העצבות לבין השחוק וקלות הראש. אסור שעבודת ה' תהיה מתוך עצבות, וכמובן שאסור שתהיה מתוך קלות ראש וליצנות,

אלא מתוך שמחה של מצווה. (הלכות יום טוב, פרק ו הלכה כ). ועל מעלתה של העבודה בשמחה הוא כותב –

"השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה ובאהבת הא-ל שצווה בהן - עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב"

(הלכות לולב פרק ח הלכה טו)



שאלות לדיון
איך יתכן שיציר חומר "ידבק" באל חי?
מה מבטאת השמחה בעבודת ה'?

דרג את הכתבהדירוג כתבה פרק י"ט חלק ט': 0
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים
ללא מדרגים
אתר נגיש
עבור לתוכן העמוד