פרק כ' חלק ב'

ג' אלול ה'תשע''ד 07:00

הִנֵּה הַתּוֹרָה צִוְּתָה (ויקרא יט, יז), "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ", וְכַמָּה פְעָמִים יִכָּנֵס הָאָדָם לְהוֹכִיחַ חַטָּאִים בְּמָקוֹם אוֹ בִּזְמַן שֶׁאֵין דְּבָרָיו נִשְׁמָעִים,

וְגוֹרֵם לָהֶם לְהִתְפָּרֵץ יוֹתֵר בְּרִשְׁעָם וּלְחַלֵּל ה' לְהוֹסִיף עַל חַטָּאתָם פֶּשַׁע, הִנֵּה בְכַיּוֹצֵא בָזֶה אֵינוֹ מִן הַחֲסִידוּת אֶלָּא לִשְׁתֹּק. וְכָךְ אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יבמות סה, ב),

"כְּשֵׁם שֶׁמִּצְוָה לוֹמַר דָּבָר הַנִּשְׁמָע, כָּךְ מִצְוָה שֶׁלֹּא לוֹמַר אֶת שֶׁאֵינוֹ נִשְׁמָע":
רְאֵה, פָּשׁוּט הוּא שֶׁרָאוּי לְכָל אָדָם לִהְיוֹת מַקְדִּים וְרָץ לִדְבַר מִצְוָה וּלְהִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת מִן הָעוֹסְקִים בָּהּ, אַךְ הִנֵּה לִפְעָמִים יָכוֹל לְהִוָּלֵד מִזֶּה מְרִיבָה,

שֶׁיּוֹתֵר תִּתְבַּזֶּה הַמִּצְוָה וְיִתְחַלֵּל בָּהּ שֵׁם שָׁמַיִם מִמַּה שֶּׁיִּתְכַּבֵּד, בְּכַיּוֹצֵא בָזֶה וַדַּאי שֶׁחַיָּב הֶחָסִיד לְהַנִּיחַ אֶת הַמִּצְוָה וְלֹא לִרְדֹּף אַחֲרֶיהָ. וְכֵן אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּעִנְיַן הַלְוִיִּים,

זֶה לְשׁוֹנָם (במדבר רבה ה, א), "מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ יוֹדְעִים שֶׁכָּל מִי שֶׁטּוֹעֵן בָּאָרוֹן שְׂכָרוֹ מְרֻבֶּה, וְהָיוּ מַנִּיחִין אֶת הַשֻּׁלְחָן וְהַמְּנוֹרָה וְהַמִּזְבְּחוֹת וְכֻלָּן רָצִין לָאָרוֹן לִטֹּל שָׂכָר, וּמִתּוֹךְ כָּךְ הָיָה זֶה מֵרִיב וְאוֹמֵר,

אֲנִי טוֹעֵן כָּאן, וְזֶה מֵרִיב וְאוֹמֵר, אֲנִי טוֹעֵן כָּאן, וּמִתּוֹךְ כָּךְ הָיוּ נוֹהֲגִין קַלּוּת רֹאשׁ, וְהָיְתָה הַשְּׁכִינָה פּוֹגַעַת בָּהֶם" וְכוּ':
הִנֵּה חַיָּב הָאָדָם לִשְׁמֹר כָּל הַמִּצְווֹת בְּכָל דִּקְדּוּקֵיהֶם לִפְנֵי מִי שֶׁיִּהְיֶה, וְלֹא יִירָא וְלֹא יֵבוֹשׁ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תהלים קיט, מו), "וַאֲדַבְּרָה בְעֵדֹתֶיךָ נֶגֶד מְלָכִים וְלֹא אֵבוֹשׁ". וְכֵן שָׁנִינוּ (אבות ה, כ),

"הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר" וְכוּ'. אָמְנָם גַּם בָּזֶה צָרִיךְ חִלּוּק וְהַבְחָנָה, כִּי כָל זֶה נֶאֱמַר עַל גּוּפֵי הַמִּצְווֹת שֶׁחַיָּבִים אֲנַחְנוּ בָהֶם חוֹבָה גְמוּרָה, שֶׁבָּהֶם יָשִׂים פָּנָיו כַּחַלָּמִישׁ, אַךְ יֵשׁ אֵיזֶה תּוֹסְפוֹת חֲסִידוּת,

שֶׁאִם יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם לִפְנֵי הֲמוֹן הָעָם יִשְׂחֲקוּ עָלָיו וְיִתְלוֹצְצוּ, וְנִמְצְאוּ חוֹטְאִים וְנֶעֱנָשִׁים עַל יָדוֹ, וְהוּא הָיָה יָכוֹל לְהַנִּיחַ מִלַּעֲשׂוֹת הַדְּבָרִים הָהֵם, כִּי אֵינָם חוֹבָה מֻחְלֶטֶת.

הִנֵּה דָבָר כָּזֶה וַדַּאי שֶׁיּוֹתֵר הָגוּן הוּא לֶחָסִיד שֶׁיַּנִּיחֵהוּ מִשֶּׁיַּעֲשֵׂהוּ, וְהוּא מַה שֶּׁאָמַר הַכָּתוּב (מיכה ו, ח), "וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹקֶיךָ", וְכַמָּה חֲסִידִים גְּדוֹלִים הִנִּיחוּ מִמִּנְהֲגֵי חֲסִידוּתָם בִּהְיוֹתָם בֵּין הֲמוֹן הָעָם,

מִשּׁוּם דְּמֶחֱזֵי כְּיֻהֲרָא. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר, כָּל מַה שֶּׁהוּא עִקָּרִי בַּמִצְוָה יַעֲשֵׂהוּ לִפְנֵי כָּל מַלְעִיג וּמַה שֶׁאֵינוֹ עִקָּרִי וְהוּא גוֹרֵם שְׂחוֹק וְהִתּוּל לֹא יַעֲשֵׂהוּ:
נִמְצֵאתָ לָמֵד, שֶׁהַבָּא לְהִתְחַסֵּד חֲסִידוּת אֲמִתִּי, צָרִיךְ שֶׁיִּשְׁקֹל כָּל מַעֲשָׂיו לְפִי הַתּוֹלָדוֹת הַנִּמְשָׁכוֹת מֵהֶם וּלְפִי הַתְּנָאִים הַמִּתְלַוִּים לָהֶם, לְפִי הָעֵת, לְפִי הַחֶבְרָה,

לְפִי הַנּוֹשֵׂא וּלְפִי הַמָּקוֹם, וְאִם הַפְּרִישָׁה תּוֹלִיד יוֹתֵר קִדּוּשׁ שֵׁם שָׁמַיִם וְנַחַת רוּחַ לְפָנָיו מִן הַמַּעֲשֶׂה — יִפְרֹשׁ וְלֹא יַעֲשֶׂה, אוֹ אִם מַעֲשֶׂה אֶחָד בְּמַרְאִיתוֹ הוּא טוֹב וּבְתוֹלְדוֹתָיו אוֹ בִּתְנָאָיו הוּא רָע,

וּמַעֲשֶׂה אַחֵר רָע בְּמַרְאִיתוֹ וְטוֹב בְּתוֹלְדוֹתָיו, הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַחִתּוּם וְהַתּוֹלָדָה, שֶׁהִיא פְּרִי הַמַּעֲשִׂים בֶּאֱמֶת. וְאֵין הַדְּבָרִים מְסוּרִים אֶלָּא לְלֵב מֵבִין וְשֵׂכֶל נָכוֹן,

כִּי אִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר הַפְּרָטִים שֶׁאֵין לָהֶם קֵץ וְ"ה' יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה" (משלי ב, ו). וּמַעֲשֶׂה דְרַבִּי טַרְפוֹן (משנה ברכות א, ג) יוֹכִיחַ, שֶׁהֶחְמִיר לְהַטּוֹת כְּבֵית שַׁמַּאי וְאָמְרוּ לוֹ,

"כְּדַאי הָיִיתָ לָחוֹב בְּעַצְמְךָ, שֶׁעָבַרְתָּ עַל דִּבְרֵי בֵּית הִלֵּל", אַף עַל פִּי שֶׁמַּחְמִיר הָיָה. וְזֶה, שֶׁעִנְיַן מַחֲלֹקֶת בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל הָיָה עִנְיָן כָּבֵד לְיִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי הַמַּחֲלֹקֶת הַגְּדוֹלָה שֶׁרָבְתָה בֵּינֵיהֶם,

וְסוֹף סוֹף נִגְמַר שֶׁהֲלָכָה כְּבֵית הִלֵּל לְעוֹלָם (עיין עירובין יג, ב), הִנֵּה קִיּוּמָהּ שֶׁל תּוֹרָה שֶׁגְּמַר דִּין זֶה יִשָּׁאֵר בְּכָל תֹּקֶף לָעַד וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים וְלֹא יֶחֱלַשׁ בְּשׁוּם פָּנִים,

שֶׁלֹּא תֵעָשֶׂה תּוֹרָה חַס וְחָלִילָה כִּשְׁתֵּי תוֹרוֹת, וְעַל כֵּן לְדַעַת הַמִּשְׁנָה הַזֹּאת, יוֹתֵר חֲסִידוּת הוּא הַחֲזִיק כְּבֵית הִלֵּל אֲפִלּוּ לְקֻלָּא מִלְּהַחְמִיר כְּבֵית שַׁמַּאי.

וְזֶה לָנוּ לְעֵינַיִם לִרְאוֹת אֵי זֶה דֶרֶךְ יִשְׁכֹּן אוֹר בֶּאֱמֶת וּבֶאֱמוּנָה לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'.
___________________________
דמחזי כיוהרא – נראה כגאוה.

 



ביאורים

כפי שכבר ראינו אתמול, ענייני החסידות אינם פשוטים, ופעמים רבות ישנה נטייה לטעות בשיקול הדעת ולחשוב שדווקא המעשה הטוב הוא לא טוב, וכן להיפך.
אחת מהדוגמאות הנפוצות לכך, היא מצוות התוכחה. פעמים רבות אנשים מוכיחים את האחר כדי לקרבו לדרך הישר, אך בעצם הם גורמים לתוצאה הפוכה.

במקום לקרב את האדם ולחבר אותו אל האמת, הם יוצרים אצלו פחד וסלידה מהאמת, מחמת אותו אדם שהוכיח אותם.
עניין נוסף בו שוגים לא פעם, הוא עניין קיום המצוות וענייני עבודת ה' בחברה. לא פעם קורה שישנם עניינים מסוימים שהחברה רואה בהם מעשים משונים ומבוזים,

מה שגורם באופן טבעי לרצות לא לקיים את המעשה,בשלב זה מגיעה השאלה, מה האמת? האם נכון יותר ללכת נגד הזרם ולנצח אותו,

או שישנו צורך דווקא להצניע לכת ולא לעשות דברים חריגים שנראים מוזר.
כמובן, באמת יש מקום לשני הצדדים. בעניינים המחויבים, שהם עיקרי תרי"ג מצוות, צריך האדם ללכת אחר האמת שלו בלב שלם ללא כל חשש ממה שיגידו, איך זה נראה, וכדומה.

שהרי הוא עבד ה' וכפוף לרצונו של ה' בלבד. בעניינים אלו רצון ה' הוא שהאדם יעשה את המעשים המחויבים ללא כל חשבון וללא עירוב של נתונים 'חיצוניים'.

מה שאין כן ביחס לענייני החסידות ומה שמעבר, בדברים אלה יש מקום גם לחשבונות ה'חיצוניים' של החברה. כאשר אדם נוהג בהנהגות של חסידות, הוא צריך להסתכל במבט שלם,

רחב וכולל של כל הנתונים. ולכן, כאשר אדם רואה שהנהגותיו עשויות לגרום ללעג אצל חבריו, מוטב לו שיפרוש מהנהגות אלו, ולא יכשיל את חבריו.
לסיכום: בכל מה שקשור להנהגות החסידות צריך לשקול היטב כל צעד ושעל ולהיזהר מאד מ'ללכת עם הראש בקיר', מה שעלול להביא חלילה לידי תוצאות הפוכות של לעג וקלס בעיני הבריות.


 

הרחבות
1. זהירות מחומרות הפוגעות בזולת

וְאִם הַפְּרִישָׁה תּוֹלִיד יוֹתֵר קִדּוּשׁ שֵׁם שָׁמַיִם וְנַחַת רוּחַ לְפָנָיו מִן הַמַּעֲשֶׂה יִפְרֹשׁ וְלֹא יַעֲשֶׂה – רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל היה רגיל לומר:

"אינני מחזר אחרי חומרות היות והתבוננתי כי בדרך כלל כל חומרה עלולה לפגוע במצוות שבין אדם לחברו אם זו אשתו או משרתו חברו וכדומה"

(הקדמה לספר מר דרור בשם ספר הזהרו בכבוד חבריכם דף קל"ג).
2. המעלה שבהצנעת מעשים טובים
הִנִּיחוּ מִמִּנְהֲגֵי חֲסִידוּתָם בִּהְיוֹתָם בֵּין הֲמוֹן הָעָם, מִשּׁוּם דְּמֶחֱזֵי כְּיֻהֲרָא – הרמח"ל כותב כאן שאדם שהגיע למעלה עליונה שבה הוא עושה יותר מהמוטל עליו,

צריך להיזהר שהדבר לא יבלוט לעיני בני אדם, וייראה להם כהתייהרות והתהדרות במדרגה רוחנית גבוהה. בדברי רבי חיים ויטאל (שערי קדושה, חלק ב שער ד)

מצינו שישנה בעייתיות נוספת בכך שאדם מפרסם את מעשיו הטובים: "...ואמרו רבותינו ז"ל (אליהו רבא פכ"א) לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר ויהיו כל דרכיו לשם שמים,

ואם יכול אדם שיעשה כל דרכיו לשם שמים ולא יפרש לבריות אפילו אחד מהם, שכרו כפול ומכופל מפני שכבוד א-לוהים הסתר דבר".
בספר יסוד ושורש העבודה (שער א פרק י) מוזכר זאת, והוסיף שם: "אך אם יפתה היצר את האדם ח"ו בשביל גודל מעלת הסתרת מעשיו לקצר בעבודת הבורא יתברך

דהיינו שלא יתפלל האדם בתמידות בצבור בכוונה עצומה ובהתלהבות גדול... וכיוצא בכדי שלא יהא נקרא צדיק וחסיד בין הבריות חלילה וחס לשמוע אל היצר בזה...".



שאלות לדיון
מתי התוכחה נאמרת כדי להחזיר למוטב את החוטא, ומתי היא כקנאה לכבוד ה'?
מדוע בכל זאת החמיר רבי טרפון כבית שמאי?

דרג את הכתבהדירוג כתבה פרק כ' חלק ב': 0
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים
ללא מדרגים
אתר נגיש
עבור לתוכן העמוד