הלוואי ונזכה ונחיה וניראה

י"ז אב ה'תשע''ד 21:40
זכריה גלזמן, הכותב
זכריה גלזמן, הכותב

"וידעת, עם-לבבך: כי, כאשר ייסר איש את-בנו, ה' אלוהיך, מייסרך... וגומר' 

ושמרת, את-מצוות ה' אלוהיך, ללכת בדרכיו, וליראה אותו. 

כי ה' אלוהיך, מביאך אל-ארץ טובה:  ארץ, נחלי מים-עיינות ותהומות, יוצאים בבקעה ובהר. 

ארץ חיטה ושעורה, וגפן ותאנה ורימון; ארץ-זית שמן, ודבש. 

ארץ, אשר לא במסכנות תאכל-בה לחם-לא-תחסר כול, בה; ... וגומ'

ואכלת, ושבעת--ובירכת את-יהוה אלוהיך, על-הארץ הטובה אשר נתן-לך. "

 

פסוקים אלו שבפרשת עקב היו מסומנים בעיפרון ובשולי הדף כתוב היה באידיש "טאטא זיסר, מתי? הלוואי ונזכה ונחיה וניראה."

 

לאחר פירוק ברית המועצות ה"פסטרואיקה" הוזמנה ישיבת עטרת ישראל בנשיאות הרה"ג ברוך מרדכי אזרחי שליט''א להקים מחנה בני תורה ביורמולה ,עיר נופש בליטא.

נאספו שם מרחבי ברית המועצות כשלוש מאות בחורים מצוינים ממוצא יהודי, שיאו של המחנה היה בעשרות בחורים שנימולו ושבו למקורם היהודי .

זכיתי לקחת חלק במסע כמדריך להכרת ארץ ישראל ונופיה, באמצעות שקופיות מתורגמות לרוסית.

 

כששבנו למלון, לאחר סעודת שבת, התלוו אלינו זוג יהודי מקומי שהיו בין אורחי המחנה, יהודים שגדלו וחנכו כקומוניסטים, שמלבד מוצאם היהודי לא ידעו מאומה על יהדות.

כשנודע להם על המחנה המיוחד התעוררה בהם רוח חיים ובאו להידבק בנו.

לובה, מורה למתמטיקה גבוהה באוניברסיטה בלטביה. בעלה, ווניה, קצין גבוה בדימוס, מראשי המערך הטילים הבליסטיים בצבא הרוסי, דוברי אידיש מצויינת ואנגלית.

התיידדנו מאוד. הזמנו אותם לביתינו שבאלקנה , הם נענו להצעה והפתיעו אותנו ושהו בביתנו ימים אחדים.

 

ללובה ולווניה שפירא שני בנים: איגור, עורך דיין למשפט בין לאומי, וסשה, מסעדן במוסקבה הנשוי לאישה נוכרייה. 

כשלובה ראתה בליל שבת את אשתי מדליקה נרות חלשה דעתה החלה לרעוד ושאלה במבוכה "האם מותר גם לי להדליק נרות שבת?"

למה לא ,שאלנו? 

לובה סיפרה שהיא זוכרת את סבתא כשהיא מדליקה נרות שבת ומכסה את ענייה.

תמיד קראה לה "משומדת" ו"שיקצה", הוריה אבדו בסיביר וסבתה גדלה אותה. היא לחשה לרעייתי "התפללתי שיהיו לי ילדים יהודים כמו בארץ ישראל".

 

השבת עברה עלינו בנעימים בשיחות נפש ובשירה. למחרת בבוקר, לאחר תפילת השבת בבית הכנסת אשל באלקנה, ביקש ווניה לאפשר לו להיות בבית הכנסת ביחידות.

במוצאי השבת, קרוב לחצות, חזרנו יחד לבית המדרש באשל, ישבתי בצד, רק מנורת נר התמיד דלקה, ווניה היה קשוח, אך הוא טמן את פניו בפרוכת, גנח והתייפח שעה ארוכה.

"הלוואי ישמע ה' בקולי" ,אמר לי, "הרי אני כמעט גויי" ואכן נשמעה תפילתו.

 

בתחילת ביקורינו בירמולה מצאתי בגניזה, של מה שהיה פעם בית כנסת וכיום הוא מרכז ספורט ומוזיקה, בארון ישן שבאחד החדרים חומש מרופט דהוי ומתולע.

על העמוד האחרון בחומש היה כתוב בכתב יד רהוט ומהודר שמות בני המשפחה שנולדו ותאריך לידתם.

שמרתי את החומש בין חפצי למזכרת מהמסע ביורמולה, הראתי לווניה את החומש הוא ביקש לקחתו עמו,

לתדהמתנו כולנו נתברר לו שזה החומש של סבא שלו ,"הרב שפירא", אשר בכתב ידו נרשמו השמות בחומש.

ואכן, בתחתית הדף הופיע גם שמו של ווניה שפירו, שמו ותאריך הולדתו אך הוא כתוב בשמו העברי "וונוולה – זאב."

 

אכן תפילתם של ווניה ולובה נשמעה, איגור בה לארץ בענייני משרדו, הכיר פקידה בכירה ונשא אותה לאישה.

הם גרים בירושלים והקימו משרד חשוב לסחר בין לאומי. אשתו של סשה התגיירה. הם אומנם נשארו במוסקבה אך הם התקרבו ליהדות וברשותם מסעדה כשרה באחת ממוסדות חב''ד.

 

הלוואי וכולנו נזכה ונחייה וניראה.

דרג את הכתבהדירוג כתבה הלוואי ונזכה ונחיה וניראה: 4 כוכבים
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים
11 מדרגים

עוד ב"סיפורי סבא"

אתר נגיש
עבור לתוכן העמוד