דבר תורה לפרשת וארא ולחודש שבט

כ"א טבת ה'תשע''ד

השבת אנו קוראים את פרשת וארא ונפגשים מחדש עם המכות שהיכה הקב"ה את המצרים, ואנו ימים ספורים לפני חודש שבט.

המדרש (פסיקתא זוטרתא שמות ח) קושר בין הדברים ולומד ממכת הדם שארכה שבוע ימים כי כל המכות ארכו שבוע ימים (פרט למכת החושך שארכה שלושה ימים בלבד), וממילא מסיק המדרש כי זמן תחילת המכות היו בחודש שבט, תוך שהוא מסיים כי "מחודש שבט התחילו המצרים ללקות, ולכך נקרא שבט שבו נשבטו (הוכו) המצריים, ומשבט עד ט"ו בניסן עשרה שבועות, שבוע לכל מכה".

וננסה להבין מעט את מהותו של חודש שבט.

בספר יצירה על חודש שבט כתוב: "המליך אות צ' בלעיטה, וקשר לו כתר, וצרפן זה בזה, וצר בהם דלי בעולם, ושבט בשנה, וקורקבן בנפש זכר ונקבה".

האות צ' מרמזת על הצדיק, כפי שמופיע במזמור תהילה לדוד ('אשרי יושבי ביתך') באות זו, וכפי שמופיע בגמרא (שבת קד.) שם דורשת הגמרא את כל אותיות האל"ף בי"ת.

עניינו של הצדיק הוא לחיות בצדק ולעשות צדק. הצדיק האמיתי מבין שיש לעולם חוקיות וסדר, יושר ומשפט, והוא חי על פי אותו היושר והמשפט, שהוא הצדק. וכמובן, שהוא משתדל בכל יכולתו להביא צדק ויושר לעולם.

לעיתים נראה לאנשים כי לחיות על פי חוקים זהו דבר יבש ודל, וכי מי שמנסה לחיות ללא חוקים, כפי שעושה הרשע, משדרג בכך את חייו שיהיו טובים יותר, מעולים יותר, ובעיקר שמחים ומעונגים יותר.

אלא שהאמת הפוכה, דווקא הצדיק, היודע את החוקים האמיתיים של העולם ויודע לחיות על פיהם, חי חיים הרמוניים ושלמים, בהם הטבע ומה שמעל הטבע, הגוף והנפש, החומר והרוח, מתואמים ומסייעים זה לזה. לעומת האדם שחי בניגוד לחוקים, שחייו מלאים סתירות פנימיות ומכאובים.

לא לחינם האות צ' היא האות ה-חי (18) באל"ף בי"ת.

וזהו עניינו של חודש שבט, החודש בו צריך להופיע הצדק והיושר, החוק והמשפט, שהוא המביא לתיקון ולשמחה שיופיעו בעקבותיו בחודש אדר.

הקב"ה "המליך אות צ' בלעיטה". הלעיטה היא האכילה. ואין זו אכילה פשוטה אלא אכילה מרובה וגדולה.

האדם הידוע ביותר בתנ"ך על לעיטתו הוא עשו, "ויאמר עשו הלעיטני נא מן האדום…". ומתאר זאת המדרש שעשו פתח את פיו כגמל וביקש מיעקב לשפוך לתוכו את האוכל.

לכאורה, דווקא הצדיק הוא הדמות ההפוכה ללעיטה, שכן מגלה לנו הכתוב (משלי יג, כה) ש"צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר". רבים מן המפרשים (מצודת דוד, אלשייך ועוד) כתוב על פסוק זה "'לשובע'- אינו חפץ במעדנים אלא רק בדבר המשביע את הנפש, אבל הרשעים יתענגו באכילת מעדנים מתוקים וערבים ותמיד בטנו חסרה כי רווחה לבסימא שכיחה (תמיד יש רצון לאכול דברים מתוקים, או בלשון הילדים, לממתקים תמיד יש מקום בבטן) ויוכל עוד למלאותה".

אם כן, לכאורה, ההלעטה לא שייכת לצדיק.

ואולי ניתן להסביר שיש שתי סיבות בגינן האדם יוכל בדרך של הלעטה: סיבה אחת יכולה להיות שהאדם רוצה לאכול עוד ועוד, ובדרך של הלעטה הוא יכול לאכול הרבה מאוד בזמן קצר. סיבה שניה והפוכה לראשונה היא שהאדם מבין שעיקר התענוג והשמחה בחייו נובעים מהעניין הרוחני, ולכן הוא לא רוצה להאריך ולהשקיע זמן רב באכילה, ולא רוצה ליהנות באכילתו, ולכן הוא אוכל בלעיטה.

הצדיק לועט כיוון שמחד הוא מבין שחייבים לתת לגוף את צרכיו וחוקיו, ומאידך מרכז חייו והנאותיו אינם באכילתו.

אחד המבחנים הגדולים שיש לאדם הוא יחסו אל האוכל בפרט ואל כל הנאות החיים הגשמיות בכלל.

חז"ל מלמדים אותנו במסכת ביצה שמזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכיפורים של השנה לאחר מכן. חז"ל לומדים זאת מהפסוק "כי חוק לישראל משפט לאלוקי יעקב" עליו שואלת הגמרא מניין שחוק רומז על המזונות? ועונה שניתן לראות זאת משני פסוקים, "ואכלו את חוקם אשר נתן להם פרעה" ו"הטריפני לחם חוקי". בנוסף ניתן לראות זאת מהפסוק "ותקום בעוד לילה ותיתן טרף לביתה וחוק לנערותיה".

אחד הדברים החשובים ביותר בפגישותינו עם הנאות החומר, שמחד הן דבר משמח ומאידך דבר נצרך ובסיסי לחיים, זה לדעת לשים את החוק ואת הסדר, את הכמות הנכונה, בזמן הנכון. וזה כפי שאמרנו, עניינו של שבט.

שבט הוא גם חוק, כפי שכתוב: "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו", ועל פי זה אפשר להסביר שהמצרים שנשבטו בשבט, אין הכוונה רק שהוכו אלא גם שנעשה בהם חוק ומשפט.

כידוע, ראש השנה לאילנות נקבע בשבט, כשעל פי חז"ל הסיבה העיקרית לכך היא שעד אז יצאו רוב גשמי השנה. כלומר, המזונות שנרמזים בגשם, אותו השפע האלוקי היורד אלינו, מסתיים ברובו בשבט, אז נקבע הדין של המזונות, כמה בפועל זכינו.

וזהו אולי הרמז שמזלו של חודש זה הוא דלי, שהוא כלי המידה והקיבול להחזקת המים, השפע, ואז אנו עומדים במבחן האם נדע להשתמש בכל השפע הזה בצורה טובה ונכונה, בצדק ובמשפט.

וזהו גם עניינו של הקורקבן, שעניינו הוא, על פי הגמרא (שבת קנב.) לקחת את המאכל, לפרק ולטחון אותו ומשם לתת לכל איבר ואיבר בגוף את חלקו המיוחד הנצרך לו מן המאכל.

השבט המיוחס לחודש זה הוא שבט אשר, עליו כתוב "מאשר שמנה לחמו והוא ייתן מעדני מלך", ומסופר בזוהר על שני תנאים שהלכו בדרך, ושאל האחד את חברו האם זו הברכה שברך יעקב את בנו, אשר, שיהיה שמן, והם נגשו לשאול שאלה זו את רבי שמעון בר יוחאי שענה להם שיסתכלו בסוף הפסוק: "והוא ייתן מעדני מלך".

כלומר לאשר יש שפע גדול אך הוא יודע לתת לריבונו של עולם את הכבוד וההדר המלכותי שנוצר כאשר יודעים לנווט את כל השפע לקדושה עליונה.

 


עוד על פרשת וארא

אתר נגיש
עבור לתוכן העמוד