כניסה לרשומים

   :
 
להרשמה  |  שכחתי סיסמא
שמיים
כתוב כתבה
מגזין שמים

גיבור

גיבור (הגדל)

כולם באזור הכירו אותו, במיוחד הצעירים יותר. הם הכירו את שעותיו הקבועות, בהן היה מגיע לאזור מלא בילדים; הם ידעו שבשעה שבע בבוקר בדיוק הוא מתייצב מול בית הספר, כאשר בינו לבין המבנה הרחב המלא בילדים מפריד רק מעבר חצייה דהוי מרוב נעליים שדרכו עליו, פעמים לאחר שבוססו בבוץ או בשלוליות.
הם ידעו שהוא מחכה שם מאותה שעה, יושב על המדרכה או על ספסל מזדמן, ועד הצהריים, כשנגמר יום הלימודים והילדים היו פוצחים בריצה מהשער הגדול, מאושרים, לעבר ביתם.
הם ידעו ששעתיים לאחר מכן, בשעה חמש אחר הצהריים, ללא כל התחשבות במצב מזג האוויר, הוא היה צועד כל הדרך למתנ"ס האזורי, יושב בפתחו על כסא פלסטיק שלא נראה נוח במיוחד, ומביט בילדים הנכנסים ויוצאים דרך הדלת.
פעם, לפני שנים, נהגו שומרי המתנ"ס לגרש אותו משם. או לפחות, הם *ניסו* לגרש אותו. לא שזה עזר להם.
הוא עדיין היה מגיע מדי יום ביומו בשעה הקבועה ומתיישב בכסא הפלסטיק, כשהוא לבוש בז'קט עור שחור שנראה כאילו פעם היה מהודר אך עם השנים הפך מרופט. את הז'קט הוא לבש בקביעות; לא היה אדם שראה אותו מסתובב בחוץ ללא הז'קט. היו כאלה ששיערו לעצמם שהוא לובש אותו גם בתוך הבית- אם היה לו כזה, בכלל- ושהוא אפילו ישן איתו.
על מקלחת הם לא דיברו, כי אף אחד הרי לא חשב שהאיש התקלח אי-פעם. ולפי המראה שלו, לא ניתן היה להאשים אותם.

בערבים הוא סתם היה יושב בחוץ ללא כל מעש, בוהה באוויר, כאשר קופסת מתכת לרגליו.
עוברי אורח נחמדים היו נוהגים להניח כמה פרוטות בקופסה, או איזו לחמניה יבשה חצי-אכולה שנשארה להם מהבוקר. סביר להניח שרוב התורמים לא היו תושבים מהאזור, כי אלה רק לעגו לו.

לא היה ילד באזור שלא שמע מהוריו על הזקן המשוגע, שאיש לא ידע את שמו.
לא היה ילד שלא שמע מעשיות, רובן בדיוניות, שנועדו כדי להבהיר לו שבכל מקרה יתרחק מהקירח המפחיד הזה.
שמועות רבות נפוצו על האיש, חלקן נופחו כל כך עד שלא נשמעו אמינות גם אם סופרו מפי האיש הכנה ביותר.

נערים מבית הספר צחקו עליו, ילדים מהגן פחדו ממנו, ואנשים מבוגרים סלדו ממנו.

איש לא ידע אם יש לו משפחה, חברים, או איזה מכר רחוק.
איש לא טרח להישיר מבט אל עיניו האפורות, ולתהות מדוע הוא נראה עצוב כל כך.
איש לא טרח להסתכל בפניו, ולהבין שהאיש הוא לא בובה על חוט, אלא אדם עם רגשות, שהוא שומע את כל מה שנאמר עליו, את כל הלעג והזלזול.
אילו היה מישהו טורח לשאול, טורח לנסות להבין.
אילו רק היה מישהו מפסיק לרגע עם הפצת השמועות המוגזמות.
אילו היה מפסיק לחנך את ילדיו לזלזל באיש...
אילו היו יודעים תושבי העיר מהי הסיבה להתנהגותו המוזרה.
אילו היו חוקרים קצת יותר, היו מגלים שהאדם הזה, המוזר הזה שהפחיד ילדים, הוא לא סתם מטורף. הם היו מגלים שהוא לא איזה חסר שם.

אם היו יודעים שהאדם הזה, לפני כעשרים שנה, היה לוחם בצבא ההגנה לישראל. אם ידעו שבמלחמה האחרונה בה לחם, איבד את בנו יחידו, שהיה כל עולמו לאחר שאשתו נפטרה. אם רק היו יודעים שהוא ניסה להגן עליו ונכשל. שהוא האשים את עצמו. שזו היתה השנה הראשונה של הבן בצבא, ושנתו האחרונה של האב; שגילו של הבן היה 18 שנים בלבד- צעיר מכדי למות, ושל האב 45- צעיר מכדי לחזות במוות.
אילו ידעו שהצלקות על זרועו, המושא ללעגם של הנערים, הן תוצאות מהמלחמה.
אילו רק ידעו שהוא שרוי בהלם קרב, ושהוא עדיין מחפש את בנו בין כל הילדים.
אילו רק ידעו... לא היו מכנים אותו 'מטורף', אלא 'גיבור'.

דרג את הכתבהדירוג כתבה גיבור: 4 כוכבים
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים
5 מדרגים
תגובות
מס. התגובהתוכן התגובה
1. אלמוני (ט' חשון ה'תשע''ו 23:33)
2. עגסלוטע (ט"ו שבט ה'תשע''ו 14:11)
עבור לתוכן העמוד