שעת רצון

כ"ב סיון ה'תשע''ו
שעת רצון (הגדל)

 

שאלה: לא תמיד אני מרגיש שהתפילה משנה אצלי משהו. איך אוכל לדעת האם התפילה באמת גרמה לי להשתנות?

ופתאום, בבת אחת, הכול נעצר; הלחץ, הריצות, המד"ס 7 קילומטר שפתחנו בו את הבוקר. הכול מתרחק ממני ואני עובר למקום אחר.

"ה' שפתי תפתח, ופי יגיד תהלתך". המילים המתוקות האלה, שבזמנים אחרים הייתי אומר במרוצה וכמעט מבלי משים, הופכות להיות עכשיו מעיין נובע.

"אתה חונן לאדם דעת"... וכמה דעת הייתי צריך, ריבונו של עולם, היום כשעמדתי מול אזולאי הסרס"פ וניסיתי לשכנע אותו שלא איחרנו, ופשוט רק חיממתי אותו יותר בכל רגע.

"סלח לנו, אבינו, כי חטאנו..." על השמירה שאיחרתי אליה בארבע בבוקר ו'טחנתי' את יבגני שכמעט רצה לירות בי. והשטות שפלטתי בשיחת מ"מ וקצת העליבה את אמיר. כל כך הרבה פאשלות קטנות שיושבות לי על הלב ומעיקות.

"רפאנו ה' ונרפא..." אנא שלח רפואה שלמה ליובל, אח של עידו מפלוגה ג', שנפצע ומאושפז בתל השומר אחרי ההיתקלות אתמול בלילה בשכם.

"כי אתה שומע תפילת כל פה..." ובטח גם לתפילה שלי אתה שומע, למרות שלא תמיד אני מקפיד על הכול כמו שצריך.

רגע לפני שאני פוסע אחורה, רגע לפני שחוזרים לטרטורים ולצעקות של המפקד, אני לוחש תודה. תודה לך ה' על האפשרות הזאת לעמוד מולך ולספר לך על כל מה שיושב לי על הלב ואני לא יכול לספר לאף אחד. תודה שאתה מקשיב לי בשקט. לא מעיר, לא מתווכח. פשוט מקשיב. ויש לך את כל הזמן בשבילי. כשלמדתי בישיבה  על הסגולה שיש בתפילה, לעזור לי להתנקות ממשקעי היום, לא ממש הבנתי מה הכוונה. עד שהתגייסתי. לפעמים ממש כואב לי הלב על החברים שלי, הלא דתיים, שאין להם את האופציה הזאת לשפוך את הלב מולך. ואולי יש להם והם לא מספרים? מי יודע. מביט בשעון: עוד שתי דקות נגמר לי הזמן. מעיף עליי את הנשק, מנשק את המזוזה ויוצא עם הפנים אל ארון הקודש, צועד אחורה. עד לפגישה הבאה. את החוויה של התפילה בצבא קשה לשכוח. לא משנה כמה כבד נכנסת, תמיד תוריד מהלב כמה ק"ג שישבו עליו...

"עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו, ועל כל ישראל"... 

בקיצור:

בתפילה קיים כוח גדול לנקות את הלב והנשמה ממשקעי היום-יום. כל ברכה, הודאה ושבח מרימים אותנו מהריצות ומהלחצים ומסייעים לנו להתחבר לשורש שלנו, לריבונו של עולם שהוא מקור כוחנו, חיינו ותקוותנו. לכן תחושת ההקלה והשחרור מהמועקות והלחצים היא עדות נאמנה לתפילה טובה.

 

 

 

הלכה יומית:

תקנת שלוש תפילות בידי האבות

אברהם אבינו תיקן תפילת שחרית, שהוא זה שהתחיל להאיר את העולם באמונתו, ולכן קבע את תפילתו בעת שהחמה החלה לזרוח.

יצחק אבינו תיקן תפילת מנחה. המיוחד ביצחק הוא שהוא המשיך ללכת בדרכו של אברהם אביו. לפעמים קל יותר לפרוץ דרך מאשר להמשיך ללכת בדרך הקיימת. כוחו של יצחק בכך שהמשיך ללכת בדרך האמונה, וכנגד זה נקבעה תפילת מנחה, שהיא מבטאת את ההמשכיות, שכל היום נמשך מכוחה של האמונה.

יעקב אבינו תיקן תפילת ערבית, כי יעקב התמודד עם קשיים וסיבוכים רבים, ומכולם יצא מחוזק. לכן תיקן את תפילת הלילה, להורות שגם בחושך, כשהמציאות אינה מאירה את פניה, אפשר להתקשר לקב"ה, ומתוך כך לגלות אור עליון נצחי.

אחר שאבות העולם סללו דרך בתפילות הללו, היו חסידים וצדיקים שהמשיכו ללכת בדרכם והתפללו שחרית, מנחה וערבית, וכפי שאמר דוד המלך: "אֲנִי אֶל אֱלֹקִים אֶקְרָא וַה' יוֹשִׁיעֵנִי: עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרַיִם אָשִׂיחָה וְאֶהֱמֶה וַיִּשְׁמַע קוֹלִי".

(מתוך 'פניני הלכה', תפילה א, ז)

 

אתר נגיש
עבור לתוכן העמוד