רבה אמונתך

ה' תמוז ה'תשע''ו

שאלה: בכל בוקר אני אומרת בברכת 'מודה אני' את המילים 'רבה אמונתך', ותמיד אני קצת מבולבלת מהברכה הזאת: אני מאמינה בה' או שהוא מאמין בי? 

 

עין אחת עוד עצומה. אני מפהק, מתמתח במיטה ומציץ בשעון; עוד לא שבע. ברוך ה'. במין אוטומטיות אני מתחיל: "מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך". לפעמים קורה שמשהו בתפילה מעורר אצלך איזו שאלה. פתאום ממש לא הבנתי למה אני אומר בכל בוקר 'רבה אמונתך'. הרי זה אני שמאמין בה'. השאלה נגנזה אצלי בלב והעליתי אותה לפני הרב אבי בשיעור אמונה.

"אז מי באמת מאמין במי", פתח הרב, "אנחנו בה' או הוא בנו?" ולפני שהוויכוח בכיתה הספיק לרתוח, הוא ענה: "קודם כול, שתי התשובות נכונות, אבל ה' מאמין בנו קודם".

"מה הכוונה?" שאלתי.

"המילה אמונה", המשיך הרב אבי, "בין המשמעויות השונות שלה, מגיעה מהמילה אומן, שפירושה חוזק. כשאנו מאמינים במישהו, הקשר שנרקם בינינו הוא חזק. ולהפך, כאשר מאבדים חלילה אמון במישהו, הקשר אתו נחלש ומתפורר. הקשר שלנו לה' קיים בכל נשימה ונשימה שאנחנו נושמים, בכל תנועה. החיים שלנו נובעים ישירות מן הקשר הזה, ובלעדיו – לא היינו חיים.

זאת המשמעות של המילים 'רבה אמונתך'. בראש ובראשונה ה' מאמין בנו, רוצה בנו, ולכן הוא מעניק לנו בטובו את חיינו בכל יום מחדש. אמונת ה' בנו היא בעצם החיים שלנו, אפשרות הקיום שלנו. לאחר שהקשר הזה, שהתחיל מה' אלינו, קיים כבר – גם אנחנו יכולים לפנות אליו, למשל בתפילה, שהיא ביטוי של אמונה.

זאת הסיבה לכך שאנחנו מדגישים שהאמונה היא לא שכל וגם לא רגש. ממש כמו שאדם בריא אינו צריך הוכחות שכליות לקיומו וגם לא שכנוע רגשי, כך גם אדם שקשור בכל נשימה לה' אינו צריך שכנועים והסברים לכך שה' קיים. אדם כזה יגיד לך: 'אתה מנסה לשכנע אותי בקיומו של ה'?! ומאיפה לדעתך הקיום שלי מגיע??' כלומר, לאדם בריא, וכולנו כאלה בשורשנו, הקשר לה' ודאי כמו עצם החיים שלו".

"בקיצור", סיכמתי כדי לוודא שהבנתי נכון, "רק בשל הקשר של ה' אלינו התאפשר לנו להיות קשורים אליו?"

"בדיוק! רבה אמונתך, ה', בנו, ולכן – אמונתנו בך".

 

בקיצור: הקשר שלנו לה' מתחיל מהחיים שהוא מעניק לנו בכל רגע. זאת בעצם ה'אמונה' של ה' בנו – הקשר שלו אלינו. רק בעקבות הקשר הזה אנו יכולים להיות קשורים אליו – להאמין בו. 

 

 

הלכה יומית

מדוע חשוב כל כך ללמוד תורה? – המשך

אתמול ראינו שתי סיבות לחשיבותה של מצוות לימוד התורה. האחת – משום שעל ידי הלימוד אנו יודעים כיצד לקיים את המצוות. השנית – לימוד התורה זוהי המצווה הרוחנית ביותר משום שהיא נעשית במחשבה.

בעקבות זאת, למצוות לימוד התורה ישנם שני מרכיבים; הראשון – לדעת את התורה, כלומר לדעת את כל מצוות התורה בכל פרטיהן ודקדוקיהן, וכן את כל הרעיונות האמוניים והמוסריים שבתורה, וזאת כדי לדעת לחיות נכון.

החלק השני – לעסוק בתורה. כלומר, גם אדם שכבר זכה לדעת את כל יסודות התורה, מצווה עליו להמשיך ללמוד ולהתעמק בתורה, שלימוד התורה הוא העיסוק המתאים לנשמה, ובאמצעותו האדם מתקשר אל שורשו הרוחני של העולם.

(מתוך 'פניני הלכה', ליקוטים א')

 

אתר נגיש
עבור לתוכן העמוד