כניסה לרשומים

   :
 
להרשמה  |  שכחתי סיסמא
שמיים
כתוב כתבה
מגזין שמים
מיומנה של נדנדת חצר
רוני אביגיל ויקסלבאום   כתבת צעירה פעילה
סיפורים;
מיומנה של נדנדת חצר

אני זוכרת את הכל. מהרגע המבורך שנולדתי, ועד רגעי ההחלטות החשובות שנערכו עליי.


תמיד אומרים- "הכל התחיל בשני הורים עליזים וצעירים", אבל אצלי זה התחיל באבא אחד, ברזל, בד, מסמרים ומברג. הרגע בו הפועל הפשוט הרכיב אותי ויצר אותי, יצירת האומנות הראשונה בחייו, והביט בי בהערצה- אותו לעולם לא אשכח. למרות שהייתי רק בת שעה. הוא נגע בבדי הרך, הריץ עליי אצבע חמדנית, ליטף אותי בחולמנות, וזהו. הלך ליצור את אחותי. הייתי תינוקת שגדלה ללא אהבה והורים. העבירו אותי לבית יתומים לנדנדות, אמרו לי- "רק עד שמשפחה תאמץ אותך", אמרו לי. אתם אולי קוראים לזה חנות, ולמי שקונה לקוח, אבל אני חיכיתי למשפחה מאמצת.


ויום אחד, בהיר ושטוף שמש, באו שני צעירים, בן ובת, לא נשואים. הם עמדו קרוב-קרוב, אבל לא נגעו. ראיתי את טבעת הנישואין מנצנצת באור הנוגה של השמש, וקיוויתי שהם אלה שיקחו אותי. והם לקחו אותי לבית פרטי גדול שקנו. התקינו אותי ליד נדנדות היחיד. אבל אני? נדנדת ספסל גדולה. הם ישבו עליי, דמיינו איזה משפחה גדולה תיהיה להם, ככה שתצליח לתפוס את כל הספסל שלי. כשתיארו את חיי היומיום שיהיו להם, לא יכלתי להתאפק והוזלתי דמעה. "איך! נוזל פה משהו!" הם קמו ממני כאילו אני מקק מגעיל, ואני נעלבתי, ובכיתי עוד יותר. מה יש? לי אין רגשות?


הם נפגשו עליי המון, אבל הבית נשער דומם, עד לאחרי החתונה. איך שבאו, היא עם הטול, הוא עם החליפה, ושניהם עם אוטו מקושט, וישר מילאו את הבית בתמונות שלהם ביחד. הם ישבו עליי המון, אז. או לבד עם מחשב או ספר, או ביחד, מדברים, תוך כדי צפייה בשמש השוקעת לה לאיטה לקו האופק ובגווני השקיעה שמרצדים ברקיע שהופך באיטיות לשחור. 


אני זו שספגתי את דמעותיהם וצעקותיהם בשעת מריבה, ואני זו שידעה את משאלת ליבם הכמוסה כשהתפללו לה'.


אני זוכרת איך עקבתי בחרדה ובתפילה אחר הבטן התופחת העגלגלה של האם, מנסה לשמור עליה ועל עוללה בעזרת מבטי.


ואחרי כל התפילות- אפילו אני לא חיכיתי להפתעה הכפולה. תאומים! בן ובת! כשהיו קטנים הם התנדנדו על נדנדות יחיד שמאובטחות לתאומים. אחרי זה הם עברו לנדנדות יחיד של ילדים גדולים יותר. אני ראיתי את הילד משוויץ לאחותו הקטנה שהוא מצליח להתנדנד מהר בעמידה. זה היה מול הפנים שלי. התבוננתי בו אחוזת חרדה, מוכנה לזנק אם יראה סימן של נפילה. אני ראיתי אותה מחכה אותו, ומתחילה ליפול. הוא צרח: "לא! נועה!!!" ואני, בלי לחשוב פעמיים, קפצתי לעברה, והיא נפלה עלי. "מזל שהנדנדה הייתה שם", הם סיפרו בהתרגשות אחר כך לאימם. ואני? חייכתי בענווה.


אחר כך, כשנולדו עוד ילדים, נאלצו ניצן ונועה הגדולים לפנות להם את נדנדות היחיד, ופנו להיות עליי. במיוחד נועה ישבה עליי המון. אחרי הכל, אני זו שהצלתי אותה מפגיעה לא כל כך נעימה מספר שנים קודם לכן. אליי היא דיברה מיאושה, כשנעלבה מהוריה בכיתה ג'. ובכיתה ד'. ועליי היא שפכה את דמעותייה וצורתיה עם הלימודים והחברות בכיתה בכיתה ה' ובכיתה ו'. ועליי היא למדה לבגרות ועוד בבגרות, ושתתה את כוס הקפה הראשונה שלה.


דרך הזכוכית של החלון, שנשארה פתוחה, שמעתי את האם מספרת לנועה שהיא ואביה חשבו על לזרוק אותי. "לא יקום ולא יהיה", שצפה נועה על אימה. "אם את מעיפים את הנדנדה- תעיפו אותי". האם גיחכה בבוז, לא האמינה לה. אבל היא קיימה- באה איתי וישנה עליי במשך יומיים, ברחוב, עד שהוריה נכנעו והחזירו אותי.


לאט לאט השמנתי- כי נועה שימנה אותי כדי שלא אחרוק כל תזוזה. בגיל יותר מאוחר, היא קיבלה עליי את הצעת העבודה הראשונה שלה.


ויש יום אחד שאותו לא אשכח לעולם- הוא ישב שם. גבוה, תמיר, אבירי ויפה. ולאור הזריחה, אחר לילה שלם שהם הפריעו לי לישון ודיברו עליי לאורו הקסום של הירח, הוא שלף מכיסו טבעת וכרע ברך. עליי הם החליטו להתחתן.


אחרי החתונה הם נכנסו הביתה, עם הטול היפה שלה והחליפה שלו. אני הייתי בהתנתקות רגשית מנועה, שכנראה שכמעט לא אראה משתעבור לגור בבית אחר, כשהיא אמרה: "אממ... אבא ואמא? זה בסדר שניקח את הנדנדה איתנו? יש בה את כל הזכרונות של הרגעים הכי חשובים שלי. על הנדנדה הזו אני רוצה לגדל את ילדיי".

יב סיון התשע"ה 00:00   |  צפיות (968) |  תגובות (4) |  
דירוגדירוג כתבה מיומנה של נדנדת חצר: 4 כוכבים: כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים (6 מדרגים)
 
|  הוספת תגובה
תגובות
רחל (ד' תמוז ה'תשע''ה 22:32)
תודה..:)
רוני אביגיל ויקסלבאום (ט"ז סיון ה'תשע''ה 09:27)
אמונה (י"ד סיון ה'תשע''ה 20:37)
שירה קצב (י"ד סיון ה'תשע''ה 14:10)
עבור לתוכן העמוד