כניסה לרשומים

   :
 
להרשמה  |  שכחתי סיסמא
שמיים
כתוב כתבה
מגזין שמים
"השיבנו ה' אליך ונשובה"
אילה זומר   כתבת
אקטואליה; בית המקדש; יהדות; סיפורים;
"השיבנו ה' אליך ונשובה"

בס"ד


פניה של לאהלה שלצידי הפכו מודאגים. "את חושבת שהם יצליחו?" היא שאלה. "אי אפשר לדעת." עניתי "אבא אומר שהרעב הולך ונעשה קשה יותר ובסופו של דבר לא תהיה לנו ברירה אלא להיכנע." "כן, את זה אני כבר יודעת לבד..." חייכה לאהלה במרירות. " כבר חודש שאנחנו מתקיימים על קליפות שאבא מוצא בשוק." שתקנו לכמה רגעים ואני הרהרתי במצבה העגום של משפחתה של לאהלה; הם תשעה ילדים במשפחה וההורים שלה אף פעם לא היו עשירים במיוחד, אפילו שעכשיו זה במילא לא כ"כ משנה, כשכסף הפך לעוד חפץ חסר תועלת שאי אפשר לאכול.  אבל למרות זאת, ההורים שלי שהיו מהמעמד הנחשב יותר הצליחו להשיג מדי פעם חתיכת מזון ראויה לשמה תמורת הון עתק. ואנחנו רק שני ילדים במשפחה. לאהלה הפרה את השתיקה:" טוב, פה אנחנו נפרדות וכל אחת פונה לביתה. להתראות מחר!" "להתראות!" השבתי, והמשכתי ללכת מכונסת במחשבותיי, משתדלת להתעלם מהרעב הכבד שהציק בכל נשימה. רבים תהו מדוע לאהלה ואני חברות. באנו ממקומות שונים לגמרי-  אני מהמעמד הגבוה, הורי הם מעשירי העיר ירושלים ולמעשה יכולתי לבחור לעצמי כל אחת ואחת מבנות הכיתה לחברה והיא היתה נהיית חברתי הטובה ברצון. ואילו לאהלה היתה קצת פחות עשירה, קצת פחות מושכת מבטים... הוריה היו פועלים פשוטים ואם נהיה כנים היא היתה גם פחות יפה... ובכל זאת את הקשר המיוחד ביני לבין לאהלה היה קשה להסביר. זה התחיל בכיתה ז', כשהגענו כל אחת לכיתה החדשה, אני לבושה בהידור ובפאר ממיטב תופרות ירושלים והיא לבושה בבגדים פשוטים. חיפשתי לעצמי מקום לשבת כשלפתע קלטתי בזוית עיני ילדה שנראתה בערך כמוני, על כל עיצוב השיער וסגנון הלבוש. זיהיתי אותה בתור אחת מהבנות של חבר של אבי.  והיא היתה עסוקה בלהעיף את לאהלה מהכיסא שעליו ישבה, שלכל הדעות נראה שלה בצדק ובזכות. "קומי מפה! אני רוצה לשבת כאן." היא אמרה בכעס ובביטחון של אחת שתמיד מקבלת מה שהיא רוצה. לפתע היא קלטה אותי בעיניה: "הו, היי!"  הי נופפה לי והחזרתי לה נפנוף מהוסס. "אני בדיוק מנסה להקים את הדבר הזה מפה כדי שיהיה לי מקום נורמלי לשבת. בואי נשב ביחד. בא לך?" היא שאלה. "אממ... אני לא חושבת שכדאי להעיף אותה... היא הרי ישבה פה קודם, לא?" ניסיתי. "מה זה משנה?" היא שאלה. "היא ישבה פה קודם ואנחנו נשב פה עכשיו. אבל אם את מעדיפה להתחבר לבנות מהסוג שלה ולא מהמעמד שלנו זו זכותך המלאה. אני לא אפריע לך." היא אמרה ומייד פנתה לנופף לילדה אחרת שנכנסה לכיתה ונראתה בדיוק כמו עוד שכפול של שתינו. הייתי די בשוק. לפני שהספקתי לעכל מה קרה פנתה אלי "הדבר הזה" והציעה לי לשבת לידה. הבטתי סביבי וראיתי שלא נותר שום מקום אחר אז התיישבתי לידה. למען האמת, תמיד עניין אותי להכיר את בנות המעמד הפשוט. כשהייתי יותר קטנה, שאלתי את אימי אם גם הן מקבלות בושם חדש פעם בשבוע ועולות לבית המקדש במרכבה המשפחתית הרתומה לסוסים. אמי רק צחקה ואמרה שמוטב לי ככה, כשאני לא יודעת. בכל אופן, הכרותי עם לאהלה ארכה כשבוע עד שהבנתי שאני לא מכירה אותה בכלל. מהרגע שבו החלטתי שחברות כמוה עדיפות על חברות מסוגי גיליתי ילדה מדהימה, חכמה באופן יוצא מהרגיל ומוכשרת בכל תחום אפשרי. לפעמים לידה הרגשתי כמו ילדה מפונקת וחסרת תועלת שלא טובה בכלום. העדפנו לא לדבר על הבדלי המעמדות בינינו וכשהנושא עלה לשיחה השתדלנו לעקוף אותו. אבי לא היה מרוצה מחברותי איתה וכל הזמן רמז לי שעלי למצוא לי מישהי יותר מתאימה לי בשביל להסתדר בחיים. אך לעומתו עמדה אמי שתמכה בכל לב בחברותי עם לאהלה והיתה לי אוזן קשבת לכל בעיותי. ולאהלה ואני בילינו ביחד את רוב זמננו, כמו שחברות טובות אמורות לעשות.


כל זה היה עוד פעם, בתקופה שהכל היה רגוע יותר. שהיו פחות מתחים, כעסים, פחות שנאה. היום אנשים לא מוכנים לדבר אחד עם השני בגלל דברים כל כך מטופשים. והרעב הכבד שמכרסם בכולם רק הופך אנשים ליותר עצבניים ומעוררי מחלוקות. אנשים הופכים לשונאים על כל דבר קטן. אני רואה את המצב מהצד ועצוב לי. עצוב לראות איך אנחנו, תושבי ירושלים עיר הקודש שבית המקדש שוכן בה, שמעולם לא היינו מלוכדים במיוחד אך מעולם לא הגענו למצב כזה, שונאים אחד את השני שנאה כה עזה על דברים כל כך חסרי חשיבות. רק היום החליטה תמר להחרים את דינה כי היא העזה לגעת לה בעיפרון... ואנחנו הרי בנות 16, ואמורות להיות יותר בוגרות מזה... אתמול אבא שלי רב עם השכן שלנו על מגרפה ישנה שהשאיל לו לפני חמש שנים. אחי הגדול, בן ה21, וחברו הטוב ביותר מאז הילדות הפכו לשונאים בלב ובנפש בגלל פרוסת לחם... אפילו לאהלה ואני כמעט הגענו לכדי ריב כשבהפסקת אוכל אחת היא לטשה עיניים מורעבות בחתיכת הלחם שאבא הצליח להשיג לי. "מה?, התעצבנתי עליה. "את לא יודעת כמה אבי עבד קשה בשביל להשיג את חתיכת הלחם הזאת כדי שילדיו לא יהיו רעבים. אז תפסיקי להסתכל עלי ככה!" לאהלה לא נותרה חייבת וצעקה:" מי את חושבת שאת, בת המעמד הגבוהה שמגיע לה הכל? אני בן אדם בדיוק כמוך ורעבה יותר ממך כי לנו אין אספקה בלתי נגמרת של כסף בבית, וזה שאלוקים החליט לתת לאבא שלך יותר כסף ממנו לא הופך אותך לחשובה יותר אז תפסיקי להתנשא עלי!" הייתי המומה והתחלתי לבכות. מיד אחר כך הבינה לאהלה מה היא אמרה, פרצה גם היא בבכי ומיהרה לבקש את סליחתי. התפייסנו אך המתח עדיין עומד באוויר.  כבר שנתיים שהרומאים עושים מצור על העיר, אין יוצא ואין בא. אנשים מרבים לבוא לבית המקדש, להתפלל ולהקריב קורבנות, אך נראה שאלוקים כועס עלינו ואינו מוכן להקשיב. לפחות בבית המקדש שוררת אווירה פחות מתוחה ויש יותר אחדות בין חלקי העם. בית המקדש הוא התקווה שלנו, הדבר היחיד שנשאר לנו. הקשר שלנו עם הקב"ה. בכל פעם שאבא לוקח אותי לשם, כבר לא במרכבה המשפחתית כי נאלצנו למכור אותה על מנת להשיג אוכל, אני מתפללת לאלוקים שיעזור לנו, שיסיר את המצור מעל העיר ויחזיר לנו את האווירה הטובה שפעם, לפני שנים, כשהייתי ילדה, שררה בעיר. כולם היו חברים של כולם, עבדו את ה' באהבה והכירו בכך שכולנו בניו של ה' ואין הבדל בינינו.


היום, התאריך ט"ז בתמוז, ויש לי תחושה רעה. הרעב הולך ומתגבר ועוד מעט כבר לא נוכל לשאת אותו. יש אנשים שמנסים להילחם, אבל אבא אומר שזה לא יעזור, ה' כועס וכבר החליט להעניש אותנו, וזה מגיע לנו. כבר לילה עכשיו, מאוחר, ואני הולכת לישון בפחד כשעל שפתי נשואה תפילה "השיבנו ה' אליך ונשובה".


יז תמוז התשע"ה 19:15   |  צפיות (970) |  תגובות (2) |  
דירוגדירוג כתבה "השיבנו ה' אליך ונשובה": 4 כוכבים: כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים (3 מדרגים)
 
|  הוספת תגובה
תגובות
הודיה (י"ט תמוז ה'תשע''ה 00:25)
הודיה (י"ט תמוז ה'תשע''ה 00:25)
עבור לתוכן העמוד