כניסה לרשומים

   :
 
להרשמה  |  שכחתי סיסמא
שמיים
כתוב כתבה
מגזין שמים
ממעמקים קראתיך
ראשית שילת   כתבת בכירה
סיפורים;
ממעמקים קראתיך

ישבנו אליה ואני מאחורה. אליה ליד החלון ואני באמצע, אביתר ישב מקדימה ואלישיב נהג.


במושב שלידי היה כיסא תינוק, כנראה של הבן של אלישיב.


חשבתי עליו, על התינוק הזה שאולי נכנס לעולם לא לפני הרבה זמן, שמרעיפים עליו בטח המון אהבה ואין לו שום דאגות אבל מצד שני כל כך תלוי באחרים. אני בדיוק כמוהו, תלויה עכשיו בכולם, לא יכולה להתמודד לבד, חייבת עזרה גם אם אני לא רוצה.


באוטו הייתה דממה, כל אחד התכנס בתוך עצמו.


הסתכלתי על כול אחד ונזכרתי איך נראינו בתחילת השנה, אז כשלא חלמנו שהולך לקרות לנו אסון והיינו משפחה רגילה לכל דבר.


אמא התחילה לחנך כיתה י' באולפנה ביישוב, כמה היא אהבה את הכיתה שלה ונתנה את כל הנשמה בשבילה שבוע לפני תחילת הלימודים היא לקחה אותי ביחד איתה לאולפנה וקישטנו ביחד את כל הכיתה והכנו לכל בת צ'ופר נחמד לתחילת השנה. אחרי היום הראשון של הלימודים היא חזרה באורות.


 אבא היה ר''מ בישיבה לצעירים ביישוב הסמוך וזו הייתה השנה התשיעית שלו שם, אין ספק שהוא היה הר''מ הנערץ שם, זה שכולם סומכים עליו בעיניים עצומות, ולא עושים לו בעיות בשיעורים, פעם שמעתי שלו תמיד נותנים את הכיתה הכי קשה כי רק הוא יודע להפוך את הכיתה לכיתה הכי טובה בישיבה.


אביתר, השנה הוא התחיל שמינית, הרגיש בטח בוגר. ביום הראשון הוא חזר הביתה, לבוש חולצה טי שירט שכתוב עליה בענק 'שמיניסט לפנייך!!!' וכולו מלא חזה נפוח מגאווה נראלי שהוא היה בטוח שהוא המלך של העולם באותו הרגע.אבל זה לא הפריע לי, אני אהבתי אותו תמיד והערצתי אותו בכל מצב.


אליה התחיל שביעית וחזר הביתה ההפך הגמור מאביתר ביום הראשון, מסכן, כמה שהלחיצו אותם עם הבגרויות. אח שלי היה גאון, הוא עשה חמש יחידות בחשבון ואנגלית ועדיין היה בדיכאון שהוא בחיים לא יעבור את זה. כל השבוע צחקנו עליו בגלל זה.


שילה התחיל גן השנה וכולם היו נרגשים יחד איתו, אני הייתי אחראית על המצלמה, הטקס כניסה לגן היה כל כך ארוך עד שהגננת באה ואמרה לאמא שאנחנו קצת מגזימים:)


הדסוש שלנו התחילה השנה מעון והיא התחילה את התקופה הראשונה אחרי שאמא הייתה איתה בבית שהיא נכנסת למסגרת קבועה בלי אמא. אבל היא קיבלה בכיף כמו שתינוקות מתרגלים להכול מהר והיחידה שלא השלימה עם זה הייתה אמא שהייתה בטוחה שהיא מפקירה את הילדה שלה ולא עזרו כל ההסברים ההגיוניים, בשלב מסויים אמא התרגלה וגם ככה הייתה שקועה בכיתה שלה אז כולנו נשמנו לרווחה.


ואני? אני המשכתי ללמוד בבי''ס ספר שהוא מכיתה א' ועד ח' וחלמתי ללמוד שנה הבאה באולפנה ממש ידועה בארץ אבל ידעתי שקשה מאוד להתקבל לשם, כל הכיתה רצתה ללכת לשם ומי שהייתה מתקבלת הייתה נחשבת מאוד כי רק 'יחידות סגולה וצדיקות' מתקבלות לשם.


כל יום הייתי מבקשת מריבונו של עולם בתפילה 'הקב''ה, בבקשה בבקשה שאני אתקבל לשם שנה הבאה!!'


בינתיים כשנפתחה ההרשמה לאולפנה עברתי לשלב הביצוע,מילאתי את כול הטפסים, עברתי ראיון באולפנה, הייתי בשבת הכירות ומה שנשאר היה לחכות לתשובה.


כול השנה זרמה  וכול אחד היה עסוק בעינינים שלו עד שבום בבת אחת נקטעה כל השגרה.


אמא כבר לא תלמד את התלמידות שלה בזמן הקרוב והתלמידים של אבא לא יזכו לשמוע אותו מלמד עוד הרבה זמן, אביתר הפסיק לבוא לישיבה ולהיות שמיניסט חש והבגרויות כבר לא מעניינות את אליה, הגננת של שילה והמטפלת של הדס יצטרכו להמתין עד שהם יתרפאו, ואני שכחתי לגמרי שניסיתי להתקבל לאולפנה ושאני מחכה לתשובה.


הגענו. כל אחד מתנער מהמחשבות שלו ויוצא לאט לאט מהמכונית, ניסיתי להרוויח עוד קצת זמן עד שאני אצטרך להתמודד ממש מול המציאות וההבנה שזה באמת קרה ולראות את זה מול העיניים.


הלכנו אחרי אלישיב כמו רובוטים, לא מסתכלים לאן הולכים,לאיזה כיוון ולצדדים, פשוט הולכים אחרי אלישיב בלי לחשוב כלום.


הגענו לבניין, עלינו במעלית והלכנו לכיוון הקבלה, האחות בקבלה שאלה לשמינו ואלישיב ענה בשם כולם, היא שאלה אם אלה ילדים והאחים של מש' כהן, אלישיב אישר.


היא נאנחה וסימנה לנו לבוא אחריה, הראש שלי התחיל להתערפל והרגשתי שאני מתנתקת מכולם ראיתי קצת מטושטש אבל לא ייחסתי לזה משמעות, עברנו במסדרון ארוך והגענו לחדר האחרון, כבר מרחוק שמעו צפצופי מכשירים, הגשתי שמכים בי בפטישים בראש ואני רואה יותר ויותר מטושטש. הראש שלי צעק בפנים "לא! לא! אל תכנסי לשם!" הלכתי כמו רובוט אחרי כולם,מתעלמת המפטישים,מהערפל שהלך וגבר ומהצעקות הנואשות שצועקות לי בתוך הראש.


נכנסנו לחדר, אני מזהה בערפול את אמא שוכבת במיטה ומחוברת למלא מכשירים, משיהו מחבק אותי,אני מרגישה דמעות על הלחי? קשה לי, הפטישים מתחזקים,כבר אין לי כוח לכלום, אני רוצה להרפות, להוריד את כול הדאגות והצער מהכתפיים שלי,לא רוצה את זה יותר.


 אני מצליחה לראות רק מעורפל ואני רוצה להגיד לכולם שכבר נמאס לי אבל גם לזה אין לי כוח,אין לי כוח לחשוב,אין לי כוח כבר להזיז את השפתיים והלחזיק את הרגליים ואז... חושך


כה אלול התשע"ה 22:57   |  צפיות (714) |  תגובות (1) |  
דירוגדירוג כתבה ממעמקים קראתיך: 4 כוכבים: כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים (4 מדרגים)
 
|  הוספת תגובה
תגובות
וואי מהמם!!! מתי את מפרסמת את ההמשך??
:) (כ"ח אלול ה'תשע''ה 22:50)
עבור לתוכן העמוד