כניסה לרשומים

   :
 
להרשמה  |  שכחתי סיסמא
שמיים
כתוב כתבה
מגזין שמים
בין ליל הסדר לשבועות
 חיים ברנסון   כתב
חגים;
בין ליל הסדר לשבועות

שאלה מוכרת: אם חמץ זה דבר שלילי, ובפסח הוא אסור, אז למה בשאר השנה אין בעיה לאכול לחם?
הרמח"ל (בספר דרך ה' ח"ד פ"ח, א) מסב את תשומת לבנו לנקודה אחת, שממנה נוכל לצעוד ולהכנס בע"ה באחד מהשערים להסבר שאלה זו: בניגוד לתנשמת, החמץ אינו אסור במהותו. הוא מזון כשר, אלא שבפסח ה' אסר לאכלו. הוא מקביל את החימוץ ליצר הרע ולנטיה החומרית שבאדם. הוא כותב: "לזמן מיוחד ומשוער הוצרכו ישראל להמנע מן החמץ וליזון ממצה, להיות ממעטים בעצמם כח היצר הרע והנטיה החמרית, ולהגביר בעצמם ההתקרבות אל הרוחניות, ואולם שיזונו כך תמיד אי אפשר, כי אין זה הנרצה בעולם הזה, אך הימים המשוערים לזה, ראוי שישמרו זה הענין, שעל ידי זה יעמדו במדרגה הראויה להם, והנה זה עיקר ענינו של חג המצות..."
בקיצור: המצב האידיאלי שנהיה כמו מצות, זכים מנטייה חומרית וטהורים מנטייה לרוע. אך המצב כאן לא בנוי לזה. לכן, בכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה. אבל איננו משלימים עם העולם הזה כמות שהוא. אנו תמיד מתקדמים קדימה, עם הפנים לעתיד שעוד לא נראה כאן כמוהו, ועל כן בשבעה ימים בשנה אנו אוכלים מצה בלבד. כמו יום הכיפורים שבו אנו לא אוכלים כלל, מעין "טעימה" ממצב עליון שלא נכנס לגבולות העולם הזה, כך כאן יש שבוע של "מעין העתיד לבוא".
נפרט יותר: ארבעה בנים יש, ארבע כוסות, ארבע קושיות וגם – ארבעה יסודות שמהם נוצר העולם: אש, רוח, מים ועפר. אם נעמיק במרכיבי המזון של החמץ והמצה, נבחין בכך שהמצה עשויה מקמח וממים שנאפו באש, ואילו בחמץ נכנס מרכיב נוסף – האויר.
פירורי הקמח ממנו עשויים החמץ והמצה דומים לגרגירי העפר, המים המחברים אותם הינם מיסוד המים, האש המתקנת את העיסה להיות מאכל ראוי באה מיסוד האש, ונמצא ההבדל בין החמץ למצה – הרוח.
במערכת מידות האדם, הרוח מופיעה בצורה שלילית במידת ההתפארות, "רוח גבוהה". המצה הדקה לא תופסת נפח, היא מכירה את מקומה (כמה שתופסים המים והקמח) ולא דוחפת את עצמה ליותר. החמץ, לעומת זאת, מתרחב ומתנפח, ואם נסתכל על אותיות החמץ והמצה, נראה שהה' של המצה התרחבה, וסתמה את הפתח בין רגלה למטה לבין גגה. מה', נעשתה ח'. ממצה – חמץ.
החמץ מסמל את היצר הרע. ייתכן להגדיר (איני בטוח בהגדרה זו) את היצר הרע כנטיה לעצמאות. היצר הטוב הינו הנטיה והדחף באדם להתחבר לזרם הכללי שממלא את העולם, הרצון האלוקי להיטיב לכל, שאליו מתחברים כשמשתתפים בתכניתו לעשות את העולם למקום טוב יותר, ואילו היצר הרע הוא הקצה השני – תפיסת האדם את עצמו כיצור עצמאי ונפרד. זה גורר התבוססות בצד החומרי של האדם (כי הרוחניות שלו מחוברת לטוב הכללי, אך החומריות שבו היא פרטית, ואינה ניתנת להעברה לאדם נוסף), וכן לרוע (כי הטוב כללי ומביא להרמוניה בין כלל חלקי הבריאה, והרע הוא דאגה לכח פרטי, שבשביל טובתו דוחק ופוגע בכוחות האחרים).
אולם יש צד טוב ביצר הרע. מתוך תפיסה העצמאית הנפרדת, יכולה לצמוח דחיפה ליצור, לעשות. האדם לא נבלע בתוך זרם כללי של טוב שלא מותיר לו מקום לפעול, אלא כאן הוא נמצא, והוא יכול לעשות מה שהוא יודע לעשות. רבש"ע רצה לתת לנו שותפות בתיקון העולם, ולכן העלים את נוכחותו כדי שנחוש שיש לנו באמת מקום לפעול. אם הוא היה נגלה, היה לנו רצון, מוטיבציה וחשק לפעול? היינו מעריכים את ערך "מוצרינו" כשאנו בנוכחות האינסוף?
לכן רבש"ע העלים את נוכחותו, ברא עולם, ויצר בו אדם. האדם חש את עצמו, פועל, ונותן את חלקו בתהליך הטבת ותיקון כלל העולמות.
דבר זה מתבטא בספירת העומר.
עִצמו בבקשה עיניים, ותתחילו לדמיין את עצמכם צועדים במסע לילי. טיפות נופלות משמים, ומרטיבות לכם את השערות. התיק מכביד על הכתפיים. לפחות הרגליים לא כל כך כואבות. עדיין.אתם יודעים שהסוף מחכה לכם בסבלנות בראש ההר הסמוך, אבל אין לכם שמץ מושג איפה זה נמצא בתוך המרחב השחור מסביב.
לפתע רגע זוהר של אור מספיק לכם כדי לקלוטאת הפסגה מעל לקו האופק. שניה לאחר מכן, העלטה חוזרת לתפקד במשרה מלאה, אבל זה לא מפריע ללב שלכם להיות רגוע. אתם כבר יודעים להיכן להתקדם. כעת צריך רק להביא את הרגליים למקום שבו העינייםשלכם נחתו לפני רגע.
כעת, פִקחו את העיניים, יַבשו את השיער, ודפדפו בסידור לעמוד של ספירת העומר. מדובר באותו סיפור. אפילו הלילה דומה.
בליל הסדר, היתה הארה אלוקית אדירה, שרק היא יכלה לחלץ אותנו מהבוץ המצרי בו התחפרנו. מִקומה 49 -, המעלית האלוקית העיפה אותנו למעלה, הישר אל קומת הגג.


לאחר מכן, נעלמה ההארה הזו, וכעת הגיעתורנו. רבונו של עולם הראה לנו להיכן עלינולצעוד, וכעת אנחנו צריכים לעבוד כדי להגיע לשם. לעשות שוב את הדרך למעלה, והפעם - במדרגות. עם שרירי הרגליים. 
את ספירת העומר אנו מתחילים ביום שלאחר היום הראשון של פסח, לא מתחילתו. בתחילה היתה הארה אלוקית אדירה, ולאחר מכן התכסתה והתחיל השלב שלנו. במהלך ימי הספירה אנו מתקדמים צעד אחרי צעד, שלב שלב, מִשער אחד לזה שמעליו. את ההתקדמות אנו עושים ע“י עצם הספירה בתחילת הלילה, וע"י ההתנהגותשלנו בשאר הזמן.

בסוף ספירת העומר, מגיעים לשבועות. אם בפסח היה אסור חמץ, אזי בשבועות – קרבן החג הוא שני לחמי חמץ. בפסח רק ה' פעל. אנחנו נעלמנו לידו, היינו כמו מצה דקה. זמן ספירת העומר הוא זמן של הצד שלנו. אולי לכן אלו ימי דין (שבהם נפטרו תלמידי ר"ע), כי כשאנו פועלים, יש יותר משמעות לכל פעולה שלנו, ובודקים אותה כיצד נעשתה. במשך זמן הספירה פעלנו לתקן את עצמנו (בתחומי החסד, האיפוק, האיזונים, היכולת להתגבר, ההודאה, השילוב והשלום ועוד), לתקן את הצד הרע שביצר הרע, ובשבועות – השלמנו את החלק שלנו. החלק הטוב שביצר הרע עשה את שלו, ואנחנו מביאים אל המלך את מה שהכנו.
ולאחר שהכנו את "דרך הארץ" שקדמה לתורה, לאחר שהכשרנו את עצמנו להיות כלים מחזיקי ברכה כל כך עליונה, רבש"ע נותן לתוכנו את התורה. וגם אז – לאחר הנתינה מלמעלה, אנחנו צריכים לעבוד ולגלות אותה, ולהוציא לאור-עולם אור חדש, ולזכות בו את העולם כולו.


יז ניסן התשע"ד 16:30   |  צפיות (426) |  תגובות (0) |  
דירוגדירוג כתבה בין ליל הסדר לשבועות: 0: כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים (ללא מדרגים)
 
|  הוספת תגובה
עבור לתוכן העמוד