מחבל בן 17 מהכפר בני נעים הגיע לגדר ההיקפית של קרית ארבע,
חדר לישוב באזור שכונת גבעת החרסינה,
דקר את הנערה הלל-יפה אריאל רק בת 13 וחצי ששהתה בחדר השינה
ופצע אותה באורח קשה מאוד, בהמשך הלל נפטרה מפצעיה.
חברי כיתת הכוננות של היישוב פרצו אל הבניין במטרה לעצור את המחבל,
הם ירו וחיסלו אותו ובמהלך האירוע נפגע אחד מהם, כבן 30.
הלל הי”ד היתה חניכה בסניף חרסינה.
יהי זכרה ברוך
עמה סוד, אשר הדריכה את הלל בכיתות ג’- ד’ ספדה לה:
“אין מילים. זה התיאור הכי מדוייק שניתן לתת לסיטואציה הזאת. אין מילים.
יש כאב עצום, קרע, זעזוע, הלם, סערה, מערבולת רגשות… אבל מילים אין.
הלל- מי שמכיר אותך יודע מה השם הזה טומן בחובו, כמה יופי יש בו. בך.
הדרכתי אותך מזמן, היית בכיתה ג’-ד’. ילדה.
ועם כל הילדותיות שלך היה בך עושר פנימי עצום!
היית בחורה קטנה שיודעת מה היא רוצה מהחיים, מה היא רוצה מעצמה.
היו בך את הרגישות, האיכפתיות וההכלה כבר מגיל קטן.
עומק עצום היה בך!
ידע, סקרנות, הסתכלות בוגרת על החיים ויצירתיות – את כל אלה למדתי ממך.
ילדה בכיתה ג’.
כמובן שעם השנים זה רק נבנה והתעצם. גידלו אותך בגדלות ובאמת היית כזאת.
זכיתי לא רק להדריך אותך שנתיים, בהן כבר היה לנו קשר טוב ועמוק,
אלא גם לשמור איתך על קשר אחרי…
לראות איך את גדלה, מתעצמת, נבנת.
חווה דברים, מעשירה עוד את עולמך הפנימי ובונה לך חלומות פשוטים ויצירתיים המיוחדים לך ומאפיינים אותך.
והבוקר הכל נגדע. נגמר בטרם עת.
מהר מדי. מוקדם מדי.
הללי- אומנם היית קטנה בגיל, בגודל, אבל מבפנים כל כך גדולה ועוצמתית.
היו בך שילובים של כל כך הרבה תכונות יפות שיצרו הרמוניה מדהימה!
האמת והיושר עם הרגישות לאחר, הבגרות והרצינות יחד עם הזרימה והיצירתיות,
השאיפה לגדלות ומתן הערך לדברים הקטנים והפשוטים, האהבה העצמית והבטחון בדרך מתוך ענוה וצניעות…
ועכשיו לתאר במילים מה זה שכל זה אינו?
להסביר מה ההרגשה?
בכלל, לעכל מה קרה?
לפרט איך זה שילדה מיוחדת כל כך, נערה צעירה עם רצונות, חלומות,
שאיפות ולב זהב נרצחה הבוקר בדם קר???
אין מילים.”
הספד שכתבה רחל ניסים, קומונרית סניף חרסינה:
חניכות יקרות ואהובות! היום, קברנו את חברתנו הלל אריאל.
הלל המדהימה, עם טוהר ומתיקות שצריך לפגוש בהם כדי להבין.
עם חיוך ושמחה לצד שקט שנובע ומבעבע במעמקי הנפש.
הלל שבאה לעולם אחרי שנים חשוכות שהיו לאמא ומילאה את חייה באור,
בדיוק ביום הזה בשנה בו הלילות מתחילים להתקצר והימים מתארכים.
הלל המדהימה.
למה היא מדהימה?
כי היא כבר לא איתנו? כי היא נרצחה על קידוש ה’? גם, אבל לא רק!!
הלל מדהימה כי היא נשמה מעם ישראל!
נשמה שירדה להוסיף טוב לעולם. נשמה כמוני וכמוך.
גם את וגם אני מדהימות. עם ישראל בנוי מנשמות מדהימות!
כל נשמה והיחודיות שלה, כל נשמה מאירה בדרכה, כל נשמה היא אמת ואור לעולם שלנו!
עם ישראל צועד 3000 שנה בדרך ארוכה ומייגעת.
דרך בה החוסר מורגש. כל התחושות הלא נעימות שאנו חוות יום יום- קנאה,
החמצה, כעס- הכל תוצאה של החוסר הזה, משהו לא שלם שמקשה עלינו להרגיש את הטוב האינסופי.
טוב שהוא כולו טוב!
בתנועה מדברים המון על בית המקדש.
לפעמים זה קצת מפחיד ומרתיע, כי זה נשמע כמו חיים חשוכים, פרימיטיביים, חיים לא כיפיים.
אבל זה לא… בית המקדש זו מציאות של טוב וכיף ואור.
בלי קשיים, בלי יסורים, בלי כאבים! טוב וטוב וטוב.
יהיו לנו חיים מודרניים כמו היום- אבל טובים!!
המבנה של בית המקדש הוא ביטוי חיצוני למקום פנימי מאוד מאוד חיובי שאנו רוצים להגיע אליו.
אליו עינינו נשואות ולשם אנו שואפים. השאיפה לבית המקדש היא שאיפה לעולם טוב יותר.
חניכות יקרות ואהובות, כדי שנתקדם בתהליך הזה, כדי שלעם ישראל לא יהיו עוד יסורים,
אנחנו צריכות לעשות את ההשתדלות שלנו, להוסיף טוב בעולם.
לא דברים גרנדיוזים, אלא דווקא בדברים הפשוטים- ללמד זכות על אנשים סביבנו,
לחייך, להקשיב באמת, לפתוח את הלב, לאהוב.
אהבה. אהבה היא המפתח להכל. בפשטות, כמו הלל שלנו.
אם כל אחת תוסיף מעצמה עוד טיפת טוב-
אז כבר לא יהיו עוד הלל אריאל ועוד אליאב גלמן ועוד יעקב ונתנאל ליטמן ואשר חסנו וגנדי הגנן.
אז יהיה לנו טוב.
אוהבת אותך הלל, ואוהבת אתכן חניכות אהובות בחרסינה ובכל הארץ.
תהילה אוחנה, רכזת חב”ב בבנ”ע בית חג”י כותבת:
הפעם לקח לי זמן להבין.
הלב לא היה מסוגל להכיל את זה.
הוא פשוט התרגל לשמוע את השמועות עוברות לך בין האוזניים שזה קרה ויש הרוג ויש גם פצוע קשה.
באותו השלב פשוט רעדתי אבל זה עבר אחרי 10 דקות שהלב שלי פשוט אמר-
בשביל מה את צריכה להכיל את זה?!
פשוט תהיי צינית למציאות, פשוט נצחק מזה אולי זה מה שיעזור.
אבל זה לא כל-כך פשוט כי כשמגיע הלילה ואני במיטה אני מבינה שהחיים שאני חיה הם לא נורמאליים.
שאני מבינה שכמו שכל בנאדם הולך לישון ומצפה לקום בבוקר
ויש לו תכנונים ודברים שהוא רוצה לעשות ולהינות מהחופש..
הייתה אחת לפני יומיים שבמצב הזה נרצחה-בבית שלה, בחדר שלה, במקום הכי מוגן שיכול להיות לה.
ואז אני נזכרת בכמות פעמים שדמיינתי שזה קורה לי,
שאני לבד בבית ומדמיינת רעשים ובטוחה שהחיים שלי נגמרים.
ואני אומרת לעצמי זה חיים? ככה אנחנו צריכים לחיות?
להבין שאבא של עשרה ילדים נרצח בדרך לביתו
ולהיזכר בכמות הפעמים ששמעת שזה קרה לשכנים שלך
ולמות מדאגה שזה רק לא יהיה עוד מישהו מהיישוב.. לרעוד מפחד. לשמוע שזה שוב מעתניאל.
זה חיים?!
הקב”ה אני יודעת שהשלב הכי קשה באמונה זה השלב של החושך
שאנחנו לא כל כך רואים את האור אבל בבקשה ממך תעזור לנו. תשלח לנו כוחות.
על החיים שלנו פה אנחנו לא נוותר.
על חברון אנחנו לא נוותר.
על בית חג”י אנחנו לא נוותר.
אנחנו נחיה פה גם אם זה לשלם במחיר של חיים.
תעזור לנו תן לנו כוח לקום כל יום לחיים האלו, שלח לנו ישועה.
שלח לנו גאולה. אנחנו מאמינים בך בלב שלם שזה יבוא.
ומחכים לזה כל יום.