דוד רובין הי"ד

דוד, בנם הבכור של הרב מישאל וסיסי.

דוד היה ידוע גם הוא באהבת הטיולים העזה שלו. הרב קובי דביר שלימד את דוד בשנה בה למד בישיבת ההסדר במצפה-רמון, מספר על צעיר שהיה "ירא שמיים גדול. אדם יציב וחסון מאוד שכלית, נפשית וגופנית. רצה מאד ללמוד תורה, ולמד בשקידה. ראה את כוחותיו ככוחות שיכולים לסייע לעם ישראל – לכן לא רצה לעשות צבא חלקי, אלא היה ברור שילך ליחידה מובחרת. היה פייטר לא נורמלי. אהבת ארץ ישראל הייתה טבעית לו, טבועה בתוך הנשמה פנימה. הייתה לו עמידה יציבה. מעולם לא ראיתי אדם כל כך מוצק ואיתן בכל הוויתו".

הרב דביר מוסיף כי דוד היה "בחור שקט, אבל כזה שהשקט שלו מקרין החוצה. מאוד חביב. יפה תואר בגופו ובנפשו" ומספר כי "בסוף שנה א' שלו במצפה-רמון, היה הפינוי מגוש קטיף. הוא עבר ללמוד שם כמה חודשים לפני, והיה לו מאוד קשה. חווה את זה לעומק. זה הכאיב לו מאוד".

בתום לימודיו התיכוניים הלך דוד ללמוד בישיבה הגבוהה במצפה רמון, שם למד במשך שנתיים. חבריו מתארים דמות של אדם שקט, חזק ובוטח, שהיה שילוב חי ומהלך של ספרא וסיפא, דמות שמעולם לא התפשרה על האמת.

"המסר שלו תמיד היה, כמו בגירוש היהודים מגוש קטיף", אמרה אמו לאחד הכתבים "יש כאב גדול, אבל צריך להתקדם וליצור".

"גם בחופשות, הוא לא היה מפספס אף תפילה", מספר האב, "אפילו בשלבים הכי קשים היה קם והולך להתפלל במערת המכפלה. הוא היה אומר "אני צריך כוחות מהאבות".

"אחד מהחיילים ראה אותו מניח תפילין מול הים", מספרת האם, "הוא ניגש אליו אחר כך ואמר לו שהוא רוצה גם להניח, אבל דוד אמר לו לאט לאט, צריך הסברים, צריך ללמוד, זה היה בסוף השבוע שעבר, לצערנו הוא לא הספיק".

"הוא לא פחד להגיד את האמת שלו בפרצוף", מספר אביו כי באחד מימי שישי ניגש אליו מפקד והורה לו להביא את עיתוני השבת לפלוגה: "אני לא נוגע", ענה. "מה לא נוגע?" תמה המפקד "עיתונים זה טומאה", ענה לו דוד. "אל תבלבל את המוח, קום וקח את העיתונים", פקד עליו המפקד. דוד לא נרתע ואמר לו: "אני לוקח אבל זורק אותם לפח", הוא ירד להביא את העיתונים וזרק את כולם אחר כבוד לפח. "הוא חטף על זה ועל עוד הרבה דברים כאלה אבל לא היה אכפת לו", מעיר הרב רובין.

דוד הספיק גם להשתתף כלוחם בכל מיני פעילויות מבצעיות. על אחת מהן ספרו שני אנשי ביטחון לבושי אזרחית, שזכרו את דוד הי"ד מאחת הפעולות האלה ובאו לנחם: "באנו לראות איפה מגדלים ילדים ערכיים כאלה", אמרו למשפחה האבלה וספרו כי הם שאלו אותו: "אתה מפחד?" והוא אמר להם: "כן, אני מפחד לאבד חלק מהעדינות שיש בתוכי".

"מה יעזור לי אם אדע את שמות הרוצחים", אמר הרב רובין בתשובה לשאלת אחד מהמנחמים הרבים.

"אז יתפסו אותם וישחררו אותם ואז עוד פעם אשב שבעה?" צידוק הדין! "אלה המחבלים הם רשעים ואת זה יודעים לא מאתמול, אבל אנחנו צריכים להצדיק את הדין, אחרת אי אפשר להשלים עם זה. ככה זה. אנחנו הרי מאמינים. זה היה היום שהקב"ה קבע שבו הוא ימות. השאלה היא ממה מתים. יש שמתים ממנת יתר, יש שמתים מתאונות דרכים ויש שמתים על קידוש ה' ".

דוד נקבר במוצאי שבת פר' שמות, בהר הרצל בירושלים.