מתאים ל: שבת, יום חול
סומכות עליכן בעיניים עצומות!?!
נשכבנו על יד המ"פ שניהל את האירוע. אני לא מקנא בו. מה שהלך ברשת הקשר באותו זמן! "מברגייה, כאן סייף. פרח אחד במחלקה א', אני חוזר, פרח אחד, יש צורך בפינוי…"
"כאן מברגייה, רגלי או מוטס?"
"נראה שהמצב מצריך דרדר. חוזר, דרדר במיידי."
"קבל דרדר. עוד שבע קטנות אצלך."
"צריך טנק לגרירת הרובוט. אי- אפשר להשאיר אותו בשטח. טנק דחוף!"
"כאן דרדר, מבקש אישור נחיתה."
"המתן, אין אישור."
"יורים עלינו, לא יכול להתקדם…"
ואז פתאום נשמע קול רגוע שעולה לקשר בטון ענייני ושלו:"שלום, כאן דרור."
"שלום, המג"ד."
"תמונת מצב…"
"במגע עם מקורות הירי. מפנים את הפצוע לאחור לאחר ההיתקלות. פרח אחד, הרובוט מושבת."
"יש משהו שאני יכול לעזור?"
"צריך שסוללת התותחים תירה לאן שביקשתי. הם לא מדייקים בירי. צריך טיווח לגַ'בּוּל צַּפִי."
"קיבלת." השקט שהשתרר בקשר שהמג"ד דיבר, היה בולט. שמתי לב שכשהמג"ד פנה למפקד הכוח, הוא לא נתן לו הוראות מה לעשות, לא התחיל לנהל לו את האירוע. הוא רק שאל איך הוא יכול לעזור. נראה לי משונה. הרי הוא האחראי בפועל, הוא המפקד הבכיר בגזרה. מהניסיון שלי, ואני מסתובב עם הכלב בהרבה מקומות ובהרבה יחידות, זה לא מה שקורה בדרך כלל. כבר ראיתי כל מיני צורות פיקוד. לא יכולתי שלא להתפעל. "תגיד לי," אמרתי לכלבן השני, "אתה מכיר את המג"ד הזה?"
"בטח," הוא ענה לי, "זה דרור וינברג. לא שמעת עליו? אין אחד כאן בגזרה שלא מכיר."
"הנה, יש. אני לא מכיר…"
"אתה עוד תכיר אותו, ועוד איך תכיר. מפקד קשוח עם תביעות בשמים, ומצד שני מין אבא טוב כזה. אחר שתכיר תראה שגם אתה…"
…כשנחתנו בריחן לטיפול ראשוני, ראיתי גם אני מי זה הדרור וינברג הזה שמדברים עליו. הוא היה שם מתחילת המבצע. כשהגענו שמעתי את מ"פ 2 ניגש אליו, מוטרד: "המפקד, אולי אני אכנס פנימה לעזור?"
"בשום פנים ואופן לא," המג"ד דרור חתך. "מה אתה דואג? אני סומך על מפקד הכוח במאת האחוזים. אם הוא יבקש עזרה- ניכנס. כל עוד הוא לא ביקש, אני לא מפריע. הם ניהלו ביניהם שיחה מפתיעה על האצלת סמכויות, גיבוי המפקד והתערבות מיותרת. בסופה הוא יגש למכשיר קשר ואמר, "סייף מקודקוד, האם הכול בשליטה?"
"קודקוד מסייף, אנחנו בדרכנו החוצה. הכוח חוזר בשלום. עוד חמש קטנות אצלך." בחיוך פנה דרור למ"פ 2 המודאג, "אתה רואה?"
"זה מה שנקרא 'הילדים של דרור'. לא שמעת על המושג הזה?" המפקד שלי שמע שצ'רלי נפצע, ובא לקבל את פנינו. הוא ראה עד כמה התפעלתי מהדרור הזה, וניצל את ההזדמנות ללמד אותי פרק במנהיגות. כנראה באמת כולם מכירים את המג"ד הזה. "דרור אלוף בלגדל מפקדים. הוא לא מתערב, נותן גיבוי מלא, מלווה בזהירות מאחור, אבל לא מנהל את האירוע במקום המפקד שבשטח. זה נוהל ידוע אצלו."
"ואם המפקד מפשל?" שאלתי. "אז זהו, שהוא לא. מפקד שסומכים עליו, מפיק מעצמו בדרך כלל פי ארבעה ממה שהוא חושב שהוא מסוגל. אבל אל תדאג. וינברג עומד תמיד מאחור, בשליטה, ואיפה שצריך נותן יד או מגבה. הנה, למשל באירוע הזה, שמעתי שהוא עזר לאפס את סוללת התותחים לכיוון הנכון." איזה גבר. "אבל תדע לך שבחיים הוא לא יספר למ"פ מה הוא עשה בשבילו, כדי שהמ"פ יהיה בטוח שהוא עשה את הכל בכוחות עצמו, ויאמין ביכולות שלו. אם לא הייתי רואה את זה בעיניים שלי בכל המבצעים שיצא לכלבנים שלנו לעבוד איתו, לא הייתי מאמין לסיפורים." אני ראיתי בעיניים איך הוא קיבל את המ"פ שחזר מהמבצע סחוט ומותש. חיוך גדול, צ'פחה חזקה על הכתף. ככה גברים קשוחים יודעים להתלהב. ואז הוא ניגש אלינו. אני חדש כאן, וזו היתה הפעם הראשונה שיצא לי לשוחח עם המג"ד מחוץ לקפ"ק. אחרי שהתעניין בשלום הפצוע של ההנדסה והתברר שמצבו תודה לאל יציב ולא מסוכן, הוא ניגש אלינו והביא לצ'רלי כדור משחק קטן. איך הוא ידע שזה הפרס שאנחנו נותנים לכלבים שלנו שהצליחו במשימה? יומיים אחר כך הוא גם יצלצל לעדכן אותי שלמחבל שצ'רלי חשף היו תוכניות קטלניות ש"טוב שהיה מי שעצר אותן". אבל אז, בריחן, דיברנו בעיקר על כלבים. הוא סיפר שהיתה לו פעם כלבה שהוא מאוד אהב. קראו לה קוקה, והיא חיה עם המשפחה הרבה שנים. "כלבה גזעית וחכמה, כמעט כמו הכלב שלך, שנראה תותח רציני." חייכתי, שמח במחמאה. "אחרי שקוקה מתה הבאנו הביתה כלב אחר שהילדים קראו לו קולה, וציפו שימלא את מקומה של קוקה. אבל לא יכולנו לאהוב אותו כמו שאהבנו את קוקה. אתה יודע איך זה להיקשר לכלב…" בטח. ספר לי על זה."
(מתוך הספר "וקראתם דרור" מאת רונית לוינשטיין- מלץ)
טיפים להאצלת סמכויות והעברת אחריות בצורה נכונה
· נגדיר מהי האחריות שאנחנו רוצות לחלק ונאפיין מה רמת המסוגלות של החניכות שלנו, ומאיזה שלב הן יכולות לקחת אחריות- בתכנון? ביצוע? חלוקת משימות?
· נחשוב על נקודות שיאתגרו אותן ובהן הן יצטרכו יותר עזרה.
· לחבר אותן, שהן ירצו לפעול ויבינו שזה שלהן- כדי שלא נילחם איתן בסוף ונאבד את כל התהליך.
· לזכור מה המטרה שלנו- חינוך להעברת אחריות ולא הפקת ענק, ולכן לאפשר גם טעויות, לאפשר לחניכות לשאת בתוצאות של ההשקעה/אי ההשקעה שלהן.
· נזכור- העברת אחריות לא פוטרת אותנו משליטה במצב, אנחנו צריכות להיות מפוקסות על מה שקורה בכל חלק בפרוייקט ולוודא שהכל מתקדם כמו שצריך.
· נאמין בחניכות שלנו-ובעיקר, נתפלל, מפרגן ונאהב!