הילד הזה הוא בעל כישרון קליטה רב משל המבוגר, אבל יחד עם זה, המחנך אינו יכול לתת מה שאין בו. אי אפשר לחנך למידות טובות, מי שאין לו מידות טובות. במקרה כזה כל הסיפורים אינם עוזרים, כי הילד איננו טיפש. אולי איננו יודע לנסח זאת במילים, אבל הוא רואה שמה שהמחנך אומר זה "אחד בפה ואחד בלב". יכול להיות שמחנך הוא בעל חוש-תיאטרלי ומסביר משהו בהתלהבות, אבל הילד אינו נופל בפח. היו אנשים שהציגו בתיאטרון טרגדיה עצובה וכשהם גמרו את ההצגה, והורידו את הוילון, כל הקהל שמעבר לווילון היה שטוף דמעות ונרגש מעוצמת המשחק. מצידו השני של הוילון רקדו השחקנים מרוב שמחה, על שהצליחו לתפוס את הציבור.
אצל הילד, אין זה מסתדר כך, יש לו חוש טבעי, אינטואיטיבי, להבחין אם אנחנו "מספרים לו סיפורים"- או מדברים מתוך עצמיותנו. איני מתכוון לומר שכל אחד מסוגל לתת לילד לחוות את סיפורי התנ"ך: אבל צריך, לכל הפחות, להראות שהמאורעות המסופרים בתנ"ך שייכים לעולמנו הפנימי. אם לא כן סיפורי מחנכים את הילד לצביעות, ואולי מוטב לשתוק. מחנך אמיתי אינו אדם שנותן פקודות, ואומר לילד: "אתה רואה את ראש הגבעה? רוץ, טפס על ראש הגבעה". מחנך אמיתי מטפס בעצמו אל ראש הגבעה ומתאמץ לגרור אחריו את הילדים שלו, או את החניכים שלו. אין הכוונה למושג השטחי של מתן "דוגמא" לילדים, כי בנתינה דוגמא יש מלאכותיות רבה.
רבנו הרב צבי יהודה היה ממשיל משל, לפיו מחנך הוא כמו תנור חם: הוא מחמם, רק אם הוא חם בפנימיותו. אם אני רוצה לעורר אצל חניכי את הרצון הטוב, עלי לטפח את הרצון הטוב שלי ואז הוא נדבק גם בילד. לא דרך הלימוד דווקא, אלא גם דרך החיקוי. החיקוי מתחיל בגיל הרך, בחיקויים של דברים של מה בכך מחנך בעל מידות טובות מעורר הזדהות, וילד יכול גם להזדהות עם מישהו שכבר אינו חי. הוא יכול להזדהות עם אברהם אבינו, אבל זאת בתנאי שאין סתירה בין הסיפורים הללו לבין חיי המחנך.
מכאן שאפשר להשפיע מידות טובות על הילד, באופן "ישיר". מי שיש לו מידות טובות "מדביק" אחרים, ונוצרת סביבו ספיגה. כאשר הבית הוא בית מלא חסד, בית שכל הזמן עושים בו חסד, הילד גדל בחממה. כך נעשה גם הוא עצמו איש חסד וזה מה שנקרא, לפעמים, "כוח כריזמטי". אין הכוונה לאדם המסוגל לצעוק חזק, בפאתוס, ועל ידי כך הוא מצליח לסחוב אנשים. כוח כריזמטי דומה לנתינת מתנה. פירושו הוא שכאשר יש לי רצון, או מידה טובה מסוימת, מתעוררת בי תשוקה לתת אותה במתנה למי שקרוב אלי. בזמן בית ראשון, רוב החינוך היה כריזמטי, הזרמה נפשית.
-הרב אבינר, "החינוך הטבעי"-