בשבוע הראשון נפקח את העיניים כדי לזהות את הצימאון הרוחני שהתעורר בעם ישראל בעקבות המלחמה. נכיר בכך שאנחנו נמצאים בעיצומו של מסע לחיפוש משמעות וזהות: לוחמים שמבקשים ציצית לפני הקרב, המונים שגודשים את הסליחות בתל אביב, זמרים ששרים על כמיהה לאלוקים. נבין שמה שקורה בעם שלנו הוא לא טרנד ולא מקרי, אלא תהליך של התעוררות נשמתית עמוקה.
עזרים
- כרטיסיות שירים. (נספח 1)
- להביא בקבוקי שתייה למתודה.
- קטע- הצימאון שמחבר (נספח 2)
זיהוי הצימאון בשטח
פתיחה | כרטיסיות השירים (נספח 1).
כל חניכה צריכה לבחור קלף אחד שנראה לה כ"צימאון רוחני" ולהסביר מדוע בחרה בו.
דיון: מתי התחילו התופעות האלה? האם אלו דברים שתמיד קרו, או שלאחרונה הם קורים יותר? מה קרה שפתאום יש כזה גל של התעוררות?
שינוי הכיוון ומציאת הדרך
משחק | הזרם
מושיבים את החניכות במעגל הדוק, כאשר ידיהן פרושות קדימה על הרצפה ומוצלבות בידי היושבות לצידן. בוחרים חניכה אחת שמתחילה את המשחק בדפיקה אחת בידה על הרצפה. זרם הדפיקות עובר בסבב, יד אחר יד, לפי סדר הישיבה (למשל, בכיוון השעון ימינה). כאשר אחת החניכות מחליטה לשנות את כיוון הזרם, היא מבצעת שתי דפיקות רצופות על הרצפה. באותו רגע, סדר הדפיקות מתהפך והזרם עובר מיד ליד לכיוון הנגדי, עד שחניכה אחרת בוחרת לשנות שוב את הכיוון. על החניכות להיות ערניות ומרוכזות ביותר – חניכה שמתבלבלת בסדר או בכיוון יוצאת מהסבב.
- כמו שהדפיקות במשחק משנות לחלוטין את כיוון הזרם, כך הטלטלה הלאומית גרמה לעם ישראל לעצור את השגרה הרגילה ולפנות בבת אחת לכיוון הפוך – של כמיהה, של חיבור לקודש ושל צימאון רוחני. כדי לזהות את השינוי העצום הזה ולזרום איתו, אנחנו חייבות לפקוח עיניים, להיות קשובות לקצב של העם ולא לפספס את רגע ההתעוררות של הנשמה.
משחק | מצא את הכיוון
החניכות יושבות בצד אחד של החדר, המוגדר מראש כנקודת המוצא. בכל סבב, המדריכה בוחרת חניכה אחת ומעמידה אותה במרחק של כשני מטרים ממנה. בשלב זה, המדריכה מבקשת מהחניכה לעצום את עיניה לחלוטין. לאחר מכן, המדריכה מוציאה קול כלשהו מהפה (כמו "אהה", "אווו", או כל מילה אחרת שנבחרה). על החניכה לזהות את מקור הקול, להצביע במדויק על המקום שבו המדריכה נמצאת, וללכת לכיוונו בעיניים עצומות. לכל חניכה ניתנים מספר ניסיונות. מומלץ (בהתאם לזמן המתאפשר) לאפשר לכמה שיותר חניכות להשתתף במשחק באופן פעיל, כדי שיחוו מקרוב את הסיטואציה המאתגרת והחווייתית.
- נראה איך דווקא מתוך החושך, הבלבול וה"עיניים העצומות" שבאו בעקבות המלחמה, מצליח עם ישראל לחדד את החושים ולהקשיב לקול הפנימי שלו. הלב של העם מזהה את הקול האלוקי ואת הקריאה לקודש שקוראת לו מתוך הערפל. הנשמה שלנו יודעת בדיוק לאן להצביע ולאיזה כיוון ללכת כדי למצוא משמעות ותקווה.
הבנת המהות הפנימית
מתודה | צמא במדבר
נספר: אתן אנשים המהלכים ימים רבים במדבר וצמאים מאוד למים, משום שלא שתיתם זה זמן רב. לאחר שכבר כמעט תשו כוחותיכם לחלוטין, ראיתם כי למולכם ניצב מוכר בעל ארגז בקבוקי שתייה.
(*בשלב זה נוציא בקבוקים, עדיף בטעמים שונים, כדי לאתגר את החניכות, ונניח לפניהן.)
אתם מתרגשים מאוד, ומבקשים מהמוכר שייתן לכם לשתות מעט מים, אחרת אתם עלולים למות בצמא… אלא שהמוכר עונה לכם שהוא איננו נותן מתנות חינם, ושואל אתכם: "מה תתנו לי בעבור הבקבוק?"
כאן נפסיק את הסיפור, ונשאל את החניכות מה היו מוכנות לשלם בעד הבקבוק.
נשמע את תשובות החניכות והשבט יכריע מי מהחניכות הציעה את ההצעה הראויה ביותר – ותזכה בבקבוק המרווה והטעים. נגיע עם החניכות למסקנה שעל האנשים המהלכים לשלם בעבור הבקבוק בכל מה שנמצא ברשותם, אחרת ימותו.
כעת נרוקן את תוכן הבקבוקים לעיני החניכות, ונבקש מהן את התמורה שהבטיחו בעבור הבקבוק… הריק… יש להניח שהחניכות יתנגדו לשלם בעבור הבקבוק הריק. אף שהדבר נראה ברור, נבקש מהן להגדיר מדוע אין ערך לבקבוק הריק – והרי כל הדיון שלעיל נסוב סביב ה"בקבוק", אז מדוע הן מסרבות 'לשלם' בעבורו?!
- החניכות יבינו שהבקבוק הוא רק מחזיק התוכן, אך אין לו ערך מחייה בפני עצמו. החיות טמונה במשקה שמכיל הבקבוק. כשהתוכן אינו קיים, הבקבוק חסר ערך כשלעצמו, ולא נהיה מוכנים להסתפק בבקבוק בלבד. נסביר כי סיפור זה הוא משל להבנת ערכם הרוחני של הגאולה ובית המקדש. בבקבוק כשלעצמו איננו מוכנים להסתפק. המלחמה הראתה לנו שעם ישראל לא מסתפק במעטפת, אלא צמא לתוכן האמיתי והמחייה של הנשמה: לקדושה, לזהות יהודית עמוקה ולקשר אמיתי עם הקדוש ברוך הוא.
- הקטע מדגיש שהכמיהה לקודש והנחת התפילין בקרב הדור הצעיר אינן אופנה חולפת, אלא ביטוי להתעוררות עמוקה של לב רדום, שחיכה למילים שייגעו בו ויחברו אותו לשורשיו. עם ישראל פורץ קדימה ומגלה את זהותו האמיתית, כשהצימאון הרוחני מקיץ "מימין ומשמאל" ומזכיר לנו מי אנחנו באמת.
דווקא מתוך הטלטלה של המלחמה, עצר עם ישראל את השגרה ושינה כיוון. הלבבות של כולנו התעוררו בצימאון עצום לקודש, והם מבקשים להתחבר בגלוי אל המקור ואל האור.
פעולת ביסוס
בפעולה בשבת פקחנו את העיניים וגילינו את הצימאון הרוחני האדיר ואת חיפוש הזהות שהתעוררו בכל חלקי עם ישראל בעקבות המלחמה. כעת, אנו צועדות שלב אחד קדימה ומבינות שההתעוררות הזו קוראת גם לנו – להפוך בעצמנו למעיין נובע שמרווה את הצימאון של הדור, באמצעות קבלות קטנות ומעשים של קדושה.
עזרים:
- סרטון ביוטיוב
- מקרן – אם רוצים
משחק | תופסת שרשרת
בהתחלה יש תופסת אחת. כל שחקנית שנתפסת נותנת יד לתופסת, וכך בהדרגה נוצרת שרשרת אנושית של תופסות. לתופסות אסור לנתק ידיים, ורק שתי התופסות שבקצות השרשרת רשאיות לתפוס שחקניות אחרות. הבורחות יכולות לברוח בכך שיקיפו את השרשרת מסביב, או במעבר באמצע השרשרת.
- הצימאון הרוחני והרצון להתקרב לקודש אינם נעצרים באדם אחד, אלא פועלים כמו שרשרת אנושית מדבקת שמחברת ומאחדת את עם ישראל זה לזה. כאשר לב אחד מתעורר ומחפש משמעות, הוא סוחף אחריו עוד לבבות, עד שנוצר קשר חזק שבו כולם הופכים לחלק מתנועה אחת גדולה של התעוררות ושל צימאון לאלוקים.
סרטון | צמא לאלוקים
נראה את הסרטון מתוך ההופעה של עומר אדם 'אנא בכוח' בהיכל מנורה 2024 – כל האצטדיון פשוט עצר, שר והתפלל יחד 'אנא בכוח' והרגיש חלק מרגע של קידוש השם אמיתי.
דיון בעקבות הסרטון
יש אנשים שאומרים שההתעוררות הזו היא רק "טרנד" שיעבור כשהמלחמה תסתיים. מה אתן חושבות – זה משהו זמני או שינוי אמיתי ועמוק שנשאר לתמיד? למה?
