מספר הרב אלישע פיקסלר:
היום המר והנמהר הגיע. שעת הצהרים. החיילים נמצאים בכל מקום. בבית אחת המשפחות
עומדים בני המשפחה וטומנים בחול בקבוק. בבקבוק פתקים שכתבו בני הבית ואחרים.
מקום ההטמנה מסומן ומנסים כולם לאתר סימני זיהוי נוספים.
אבי המשפחה אומר לבני ביתו ולחיילים ומפקדיהם הסובבים אותם:
כנביא ירמיהו בשעתו שקנה את השדה בענתות והעיד עדים, ולקח את ספר המקנה ונתנו בכלי חרש
למען יעמוד ימים רבים למען ידעו כולם כי עוד יקנו בתים ושדות וכרמים בארץ הזאת למרות שכעת היא נמסרת
ביד הכשדים – כך אנו יודעים כי שוב נשוב, וכל התוכניות והעצות הרעות יכולות הן לאחר את הטובה אך לא למונעה
ודבר ה' אשר דיבר טוב על ישראל לא ישוב ריקם. את הבקבוק והתפילות עוד נמצא בעז"ה…
עוצמתה של תקווה…
(הרב אלישע פיקסלר, "ונטעתים" – גליון שבועי מחבל קטיף, פר' ניצבים, כ"ז אלול התשס"ה)