מסירות הנפש ושבט הראל (פעולה)

שבט ניצנים-הראל:

"אשר יאמר היום בהר ה' יראה"

הר ה' זה הראל.

אברהם קורא למקום המקדש הראל ומבטא בשמו מקום של מסירות נפש של אברהם ויצחק בעקידת יצחק.

 

 

נושא הפעולה:

הבנת מהי מסירות נפש ואיך זה מתבטא בעקידת יצחק ובקורבנות במקדש.

מטרת הפעולה:

החניכים יבינו שמסירות נפש היא דבר שאתה מוכן למות למענו וממילא תסכים להשקיע בו רבות.
כשאתה משקיע למענו, הוא מגדל אותך לאדם גדול יותר. אברהם ויצחק בעת העקידה הסכימו למסור את נפשם על דבר ה'.
הקב"ה רוצה שנחיה על תורת ישראל ולכן הקורבנות ביטאו במקדש את מקום המסירות נפש של האדם.

 

 

מהלך הפעולה

חלק א': אני משקיע-אני מתגדל!

חלק ב': עקידת יצחק.

חלק ג': הקורבנות.

 

 

אני משקיע-אני מתגדל!

נשחק:

• 7 צעדים- שמים 2 המקלות וכל חניך צריך לעבור את זה ב7 צעדים. החניך האחרון מגדיל את המרחק בין המקלות ושוב כל חניך צריך לעבור ב7 צעדים בלבד. לאט לאט זה הופך קשה יותר ויותר.

כשאתה מתמודד אתה יכול להתגדל עוד.

• 21- כל הקבוצה עומדת במעגל כשמשהו באמצע. על הקבוצה למסור 21 פעמים את הכדור בין חברי הקבוצה בלי שהכדור שנופל לרצפה/מי שבאמצע חוטף אותו.

כשהקבוצה מתמודדת וממילא זה הופך אותה להיות טובה יותר.

 

הניסיון כמקום של "נס", דגל שמראה לך ולאחרים שאתה מסוגל ויכול לתת עוד. מוציא ממך כוחות שלא חלמת שיש בך.

 

 

 

עקידת יצחק

 

נשחק שני כלבים ועצם.

– בשביל דבר שחשוב לי אני אשקיע למענו ואסכן עצמי.

 

נדבר על עקידת יצחק. (מצורף בנספחים)

כדאי לשאול קודם כל את החניכים מה הם יודעים על העקידה ולתת להם להציג.

קורבנות

בבית המקדש הקורבנות הם מסירות הנפש שלנו. כאשר אדם נותן משהו ממנו הוא נותן עצמו. השליח לדבר מצווה הוא כשולחו. 

נלמד יחד: (שימו לב להדגשות)

"עולה מדברי חז"ל אלו, העוסק בתורה ובלימוד קורבן מסוים כאילו הקריב בפועל את אותו הקורבן. ונשאלת השאלה מדוע לא מצינו חידוש זה בשאר מצוות התורה, כגון: אדם הלומד הלכות תפילין כאילו שהניח תפילין בפועל, ואין הוא צריך להניח עוד תפילין? או אדם העוסק בהלכות שבת דבר זה יחשב לו כאילו שמר שבת בפועל, למרות שבפועל הוא לא עשה זאת? וכן לגבי שאר מצוות התורה, לא מצינו אדם העוסק בתורת המצוה כאילו עשה אותה, מדוע ענין זה קיים רק בקורבנות?

נוכל ליישב זאת ולהסביר דברים אלו, לפי הסברו של הרמב"ן לנושא הקורבנות, (ויקרא א', ט'), שהאדם המביא קורבן מסוים צריך בעצם לדעת שמה שעושים לבהמה היה צריך להעשות לו, לאדם עצמו, כל פעולה בקורבן הייתה צריכה להעשות באדם. אלא שהקב"ה רחמן וחס על האדם ולכן אמר הביאו בהמה. יוצא מכאן שהקורבן אינו מטרה, אלא אמצעי לאדם, לחשבון נפש על מעשיו. ולהגיע בכך לתיקון המעשים.

לכן לימוד דיני וענין הקורבן, שמזה האדם יכול להגיע לחשבון נפש ולהסקת מסקנות חיוביות, זה כאילו הקריב את הקורבן. המטרה המושגת בהקרבת הקורבן ניתנת להשגה בלימוד תורת הקורבן, משא"כ בשאר המצוות, ששם המטרה היא עצם עשיית המצוה בלימוד המטרה לא מושג.

ועתה שחרב מקדשינו שיבנה במהרה, אמרו חז"ל "ונשלמה פרים שפתינו", התפילה היא במקום הקורבנות. כמו שבקורבן עיקר המטרה זהו חשבון נפש והסקת המסקנות החיוביות מכאן ולהבא, כך מטרת התפילה שתהיה בכוונה גדולה ואמיתית , כדברי חז"ל- "תפילה בלא כוונה כגוף בלי נשמה", כך שמתוך התפילה יתעלה האדם ויתקן מחשבותיו ומעשיו. והקב"ה יקבל את כל תפילתנו ותפילות עמו ישראל ברצון אמן. (מתוך אתר ישיבת כפר הרא"ה)

לסיכום:

הדברים שמגדלים את האדם וגורמים לו להתקדם זה מה שהוא מתאמץ למענם. אנחנו מגלים בעצמנו כוחות חדשים. ניסיון שמתנוסס על דגל כוחותיו של אדם. מסירות נפש גורמת לנו לפעול בכל כוחנו באותו עניין עד כדי כל שלעיתים גם למסור את נפשנו. אברהם ויצחק בשעת העקידה היו מוכנים למסור את נפשם למען תורת ד' בלי היסוס נגשו לעשות רצונו. ה' שאוהב חסידיו קורא להם שלא לפעול כך אלא להקריב אייל. במקדש מסירות הנפש שלנו מתבטאת בהקרבת הקורבנות. ה' מורה לנו, לעם ישראל שנקריב קורבנות כפתיח לחשבון נפש. הקורבנות הם אמצעי למטרה זו.