סיפורים על ר’ אריה לוין

איזהו מכובד – המכבד את הבריות

נוהג היה בידו לבקר בכל ערב שבת את החולים המאושפזים בבתי-החולים שבמרכז העיר,

ללחוץ את ידם, לאחל להם ברכת “החלמה מהירה” ולעודדם.

פעם סר לבית-החולים “ביקור חולים” כדי לבקר חולה מסוים, שאושפז באחת המחלקות.

הוא שוטט בפרוזדורים הארוכים כדי למצוא את חדרו של אותו חולה.

פועל הניקיון עטור הזקן, שהיה לבוש חלוק לבן ובידו מטאטא, הבחין בר’ אריה שהוא נבוך ואינו מוצא דרכו,

ניגש אליו ושאלו אם יכול הוא לסייע בידו.

התבונן בו ר’ אריה ואמר לו: “תודה על הנכונות, אולם תחילה יורשה לי לשאול: עם מי יש לי הכבוד לדבר?”

שנים אחר כך אמר אותו פועל ניקיון לרב רפאל לווין, בנו של ר’ אריה:

“זה למעלה משלושים שנה שאנוכי עובד בבית-החולים,

ומעולם, פשוט מעולם, לא חלק לי אדם כבוד בשיחתו עמי, כפי שנהג אביך, זכרונו-לברכה…”

הווה מקדים שלום לכל אדם

במשך למעלה משישים שנה לא החסיר אף יום אחד מלהשכים ולהתפלל תפילת “ותיקין” עם עלות השחר, כמנהג הגר”א.

כזה היה מנהגו אף כשמצב בריאותו נתערער.

מצווה זו קיים במסירות נפש, אף בלילות העוצר.

בלכתו לבית-הכנסת היה מקפיד להקדים שלום לכל הנקלע לדרכו,

וביותר היה מקפיד לברך באשמורת הבוקר את מנקי הרחובות, שאף הם היו משכימי קום.

הוא אף הסביר לי מנהגו זה: “מחבב אנכי את מנקי הרחובות.

צא וראה: בשעה שאנשים נמים את שנתם, מטריחים הם עצמם לכבד את שׁוּקי ירושלים ונהנים מיגיע כפיהם.

מלאכתם אינה נכבדה, כבוד אין הם נוחלים, משכורתם זעומה,

ואף על פי כן מקפידים הם לעשות מלאכתם נאמנה…”.

בני, שמא שכחת…

בערב פסח לאחר חצות התדפק אחד השכנים על פתח ביתו של הרב וסיפר לו כי הבחין בסביבה בגנב שפרץ לקיוסק,

אלא שהוא חושש לצעוק, שמא יתנכל לו אותו פורץ.

חש הרב לאותו מקום, ניגש אל הפורץ ואמר לו בלחישה:

“בני, שמא שכחת מה שכתוב בתורה: ‘לא תגנוב’?”

הסתכל הגנב בפניו של ר’ אריה, השפיל עיניו, הניח הסחורה שנטל מן החנות ונפרד מהרב לשלום…