“איפה יהונתן אחיך?“
הכל מתמצה במילה אחת: אחינו.
כשעמד ראש הוועד למען פולארד באחת ההפגנות למען שחרורו, ניגש אליו שוטר ושאלו בידידות:
“המכיר אתה את פולארד?“ השיב: “כן, הוא אחי“.
מיד השתנה יחס השוטר אליו והוא נתן לו כבוד רב: “באמת אחיך?“
השיב: “כן. גם אתה אח שלי“.
אילו היינו כולנו מבינים שהוא אחינו ומתייחסים אליו בהתאם, הוא כבר היה מזמן פה בתוכנו.
כל החורבן, חורבן בית ראשון וחורבן בית שני, הוא מפני שלא ידענו מהו אח.
גם המין האנושי בכללו אינו יודע מהו אח. קין שהרג את הבל, לא ידע מהו אח.
מאז, היו רבים רבים, מקרי רצח `קין את הבל`, בהיעדר הבנה מהו אח.
עד שקם הענק שבענקים, אברהם אבינו, שידע מהי אחוות אמת.
כאשר הודיעו לו שאחיינו בשבי, הוא לא היסס אלא גייס את כל תלמידיו ויצא למלחמה.
האין זה שיגעון לצאת עם שלוש מאות ושמונה עשר תלמידים למלחמה נגד ארבעה מלכים?
אל דאגה, אברהם אבינו היה החכם שבחכמים (עיין עולת ראיה על תחילת השמונה עשרה `אלוהי אברהם`),
אך מעל הכול היה לו לב, והוא היה רגיש ללוט שהיה אחיינו, ואחיין אין מפקירים!
לכן מסר את נפשו בעבורו ולבסוף הצליח.
ואם על אחיין מוסרים את הנפש, קל וחומר על אח.
ואם על אדם מקולקל כלוט מוסרים את הנפש, קל וחומר על אדם טוב וישר כמו יהונתן.
ואם על אדם שניצל את אברהם אבינו, מוסרים את הנפש – קל וחומר על מי שניצלנו בזכותו.
מאוחר יותר, בא תלמידו הגדול של אברהם אבינו: משה רבנו.
הוא היה איש חשוב, יורש העצר של פרעה, הנסיך המיועד למלכות,
כמובן בתנאי שיתנהג כמצופה ממצרי חשוב.
אבל “ויצא אל אחיו“ (שמות ב’, י”א). נסיך או לא נסיך, לפני הכול – הם אחיו!
“וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו“ (שם), לא היסס, אלא הציל את אחיו.
אף על פי שידע שמאותו רגע תפקע ממנו הנסיכות וכל משטרות מצרים ירדפוהו להורגו,
לא עשה חשבונות.
כמו שאברהם אבינו שחרר את המין האנושי מחשבונות תדירים שעושים אנשים על רווח והפסד,
כך שחרר משה רבנו את עם ישראל מחשבונות תדירים של כדאיות.
מה שנקרא אצל מרן הרב קוק “ייסורי חנק לרוחא דמלכא משיחא“ (אורות, ישראל ותחייתו יד).
רוחו של משיח מתעורר,
אך יש אנשים שחונקים אותו, לא נותנים לו להתרומם אלא חוסמים את דרכו בחשבונות קטנוניים.
על מאבקנו למען יהונתן פולארד אנו אומרים:
“בא ללמוד ונמצא למד“ (פסחים כ”ה, ב’).
כלומר, אנחנו באים להציל אותו אבל באמת בזה אנו מצילים את עצמנו.
אנו מצילים את עצמנו מאגואיזם, מכפיות טובה, מאכזריות, מחוסר אחריות,
אנחנו גם מצילים את עצמנו מהפקרה של חלקי ארצנו הקדושה.
המאבק למען יהונתן ולמען הארץ הוא אותו מאבק: האם אנחנו נאמנים לעמנו, ונאמנים לארצנו.
בזה שאנו נאבקים בעבורו, אנו בעצם נאבקים בעד הטוהר של עם ישראל,
בעד האידיאליזם של עם ישראל, בעד המוסריות של עם ישראל, בעד האחווה שבעם ישראל.
ברוך השם, יש אחווה רבה, אבל אנחנו צריכים יותר ויותר.
המאבק על אחינו יהונתן, הוא המאבק על האחווה.
חוד החנית של המאבק על האחווה.
חזק ונתחזק למען אחינו ולמען עמנו!
