מבצר ושמו סוכה – אליעזר אייזיקוביץ
ללארי סילברסטון היתה סיבה טובה להיות מרוצה. רק ימים אחדים קודם לכן סגר את אחת מעסקאות הנדל”ן המשתלמות ביותר בניו יורק סיטי. תמורת סכום צנוע של 3.2 מיליארד דולר קיבל לידיו את המפתחות לשני מגדלי המשרדים הגבוהים ביותר בתבל. סילברסטון לא הוטרד מהעלות הגבוהה. בהתחשב בכך שהוא שכר את המגדלים לפרק זמן של 99 שנה, היה זה מחיר סביר ביותר. מלבד זאת, כסף הוא הדבר האחרון שמטריד את לארי. רק למאתיים ושמונה אנשים בעולם יש יותר כסף ממנו.
גם היימן בראון היה מרוצה. האיש, שבגיל 27 קיבל את התפקיד היוקרתי של מנהל פרויקט הבנייה של מרכז הסחר העולמי, השקיף בגאווה על מעשה ידיו. תשעים אלף תיירים פקדו בכל יום את המגדלים האדירים והתפעלו מיופיים ומגובהם הרב, אבל רק בראון ידע עד כמה הם חזקים. במשך ארבע שנים רצופות חיברו הוא ואנשיו רבבות קורות פלדה, כל אחת ברוחב 35 ס”מ, עד שיצרו כלוב פלדה אדיר במשקל כולל של מאה ושלושים אלף טון.
מינורו יאמסקי חש שביעות רצון ניכרת. הוא נבחר מתוך עשרות אדריכלים ידועי שם שהתמודדו על הזכות הנחשקת לתכנן מבנה חסר תקדים בגובהו. מעל 100 דגמים שונים נבחנו ונדחו לפני שהעיצוב המיוחד שלו נבחר לצורך בנייתם של מגדלי התאומים. התכנית שהגיש היתה מודרנית, נועזת, מקורית, חדשנית, חסרת תקדים. היא קצרה שבחים וזכתה במכרז.
קשה לחשוב על סמל קולע יותר לעידן המודרני מאשר מגדלי התאומים.
אלמלא הטכנולוגיה המודרנית אי אפשר היה להעלות על הדעת את בנייתם של המגדלים הכבירים הללו ואת השימוש בהם. אף אדם שפוי לא היה שוכר משרד, שכדי להגיע אליו צריך לטפס אלפי מדרגות. רק אחרי שהמציא וויליאם אוטיס את המעלית הראשונה בעולם בשנת 1875, חדל הבניין הרב–קומתי להוות קוריוז, והשימוש בו התאפשר גם למי שאינו ספורטאי מקצועי. ואכן, לא פחות מתשעים ותשע מעליות הסיעו מדי יום את חמישים אלף העובדים במגדלי התאומים למשרדיהם בקומות העליונות. אלמלא המצאה טכנולוגית אחרת – המאור החשמלי – היו החלקים הפנימיים של המבנה הענק שרויים בעלטה תמידית. ועוד לא הזכרנו את מערכות החשמל, האינסטלציה, האוורור, התקשורת, התחבורה, האלקטרוניקה הדיגיטאלית והלוגיסטיקה הממוחשבת, שהפכו את המגדלים מהזיה פרועה של אדריכל עתיר דמיון למציאות חיה ונושמת.
כל ההשקעה האדירה ירדה לטמיון ברגעים ספורים של תופת נוראה. 27,000 גלונים של דלק מטוסים בוער התיכו את מסגרת הפלדה. משקל הקומות העליונות מעך את הקומות שתחתיהן וחולל תגובת שרשרת מחרידה, שנעצרה רק כשלא נותר מהמבנה מאומה, זולת עיי חרבות עשנים. “אף אחד לא העלה על דעתו את האפשרות הזאת”, יספר לימים המהנדס היימן בראון, בעודו משקיף על הבור הענק שנפער באתר ההרס.
סוציולוגים וחוקרי התנהגות טוענים כי לא רק מגדלי התאומים נפגעו באותו יום בלתי נשכח. יחד עם המגדלים נפגע גם משהו בסיסי בתחושת הביטחון האישית של הציבור הרחב. הרגשה מעיקה של חרדה סמויה ושל חשש מפני העתיד הלא נודע, החלו לנקר בלבבות. האדם שהאמין בלב שלם בהבטחה הטכנולוגית של העולם המודרני, חש שרימו אותו. דברים כאלו לא היו אמורים להתרחש. קורות הפלדה וחומות הבטון העניקו אשליה מזויפת של ביטחון, שנמוג ברגע האמת והותיר אחריו חלל אפל של חוסר אונים ושל חרדה. כשכל העולם מתהפך, מה נשאר יציב? על מה כן אפשר לסמוך?
שבועות ספורים אחרי האסון במנהטן, בטרם נמוגו ענני העשן וכובו כל הלהבות, חל חג הסוכות. על מרפסות וגגות, חצרות ומדרכות בכל רחבי העולם היהודי ציינו את החג בבנייתן של סוכות – מבני עץ צנועים ושבירים.
קשה להעלות על הדעת מבנה שונה ממגדלי התאומים יותר מאשר הסוכה. הסוכה היא האנטיתזה של גורד השחקים. הדפנות הפשוטות עשויות לוחות עץ דקיקים. הגג בנוי ממחצלת קנים פרימיטיבית או מתפזורת של ענפי דקל. גם עיצוב הפנים אינו יציב במיוחד – בעיקר קישוטי נייר המתעופפים ברוח, מיטות מתקפלות ונורות פלורוסנט חשופות. הסוכה אינה מעניקה מענה הולם לפגעי מזג האוויר או מחסה מפני הגשם. לעתים, ניתן אפילו לפגוש בה חתול סקרן (כנראה, בעל נשמה יהודית…) שהחליט לקפוץ לביקור חג קצרצר.
חכמינו בחרו להעניק לסוכה את הכינוי הנשגב: “צילא דמהימנותא”, דהיינו, “צל האמונה”. אולי מפני שדווקא בסוכה הרופפת, הרחק מקורות פלדה משוריינות ומרצפת שיש איטלקי, קל יותר לאדם להתחבר לאמת הבסיסית של החיים.
כאן, כשהוא מתנתק למשך שבוע ימים מצעצועי הטכנולוגיה המסנוורים, מבין האדם, שבסופו של דבר, המציאות הגשמית היא אשליה. מנקודת ראות טרנסצנדנטלית, הגג המשוכלל והיקר ביותר בעולם אינו יותר מאשר ‘סכך’ פשוט. אנחנו יוצאים מ’דירת הקבע’ ל’דירת ארעי’, ומגלים שבעצם כל הזמן ישבנו בדירת ארעי.
המחסה האמיתי שלנו, במשך כל הזמן, הוא בורא העולם. אמנם העתיד אינו ידוע לנו, אך הוא מנוהל בדייקנות רבה בידי האדריכל העליון. הכרה זו נוסכת רוגע ושלוות נפש בלבו של המאמין. הוא יודע שאף פעם אין הוא לבד. טלטלות החיים אינן מובנות לו, אך הוא יודע שהן אינן קפריזה סתמית של קוסמוס עיוור ואכזר. ‘ענני הכבוד’ של ההשגחה האלוקית מלווים את המאמין בכל צעד מחייו. תחושת רוגע זו נוסכת בלבו שמחה פנימית ועמוקה, והיא היא אותה שמחה העומדת במרכזו של חג הסוכות, ככתוב: “ושמחת בחגך, והיית אך שמח”.
במודעה שפורסמה בעיתונות העולמית, בחלוף שנתיים לאסון מגדלי התאומים, נקרא הציבור להגיש הצעות לאנדרטת זיכרון שתוקם בסמוך ל”גראנד זירו”. תזכורת לדורות הבאים למגדלים השגיאים שהיו ואינם. עלה בדעתי שאולי כדאי בהזדמנות זו להוסיף למגדלים החדשים שיוקמו במקום עוד מבנה קטן וצנוע.
מיסטר בראון, מישהו אצלכם יודע אולי איך בונים סוכה…?
