מדור לדור בחג הפסח

בני היקר,

זהו רגע שקט בשעת לילה מאוחרת. אחרי יום מפרך של ניקיונות לפסח, שקעת בשינה מתוקה, ואני יושב כאן עם ערימה של הגדות, ומתכונן לליל הסדר. איכשהו, ליל הסדר תמיד עובר בלי שהספקתי להעביר את כל מה שרציתי. כל כך הרבה מחשבות ורגשות הצטברו בראשי, ואני חושש שמרוב כל הלחץ והטקסיות, אני לא אצליח להעביר לך את הכל בצורה מסודרת, ולכן רציתי להעלות על הכתב ולשתף אותך במה שעובר לי בראש..

נהוג במשפחתנו, כמו אצל רבים אחרים בעם ישראל, שעורך הסדר לובש חלוק לבן, "קיטל", כמו ביום הכיפורים. אני יודע שכאשר תראה אותי ליד שולחן הפסח, לבוש באותו "קיטל", השאלה הראשונה שלך תהיה: "אבא, למה אתה לובש בגד כזה? היום לא יום כיפור.."

התשובה היא, שבאמת יש דמיון ומכנה משותף בין פסח לבין יום כיפור. שניהם ימים של חשבון נפש. אתה מבין, לכל אחד מאיתנו יש תפקיד כפול: קודם כל, אנחנו בני אדם, יצורים שנבראו בצלם אלוקים, וביום כיפור בודקים אם אנחנו באמת ראויים להיקרא כך. אבל אנחנו גם חלק מכלל ישראל, עם ישראל, חוליות בשרשרת שהחלה לפני למעלה משלושת אלפים שנה, ותימשך עד קץ הימים. זהו מרוץ שליחים שבו הלפיד מועבר לאורך הדורות, וחובתנו לקחת אותו מזה שלפנינו ולהעביר אותו לזה שאחרינו. הלילה אנחנו נשפטים עד כמה טוב קיבלנו את המסורת שלנו ועד כמה טוב אנחנו מעבירים אותה הלאה.

3,300 שנים חלפו מאז שיצאנו ממצרים וזכינו בחירותנו. אם נעריך את הגיל הממוצע בו נולדים ילדים בכ-25 שנה, אז יוצא שבכל מאה שנים – יש ארבעה דורות. זאת אומרת 132 אנשים בסך הכל, מפרידים בין אבותינו במצרים לביננו היום. 132 איש שהעבירו את המורשת הזאת בשלמותה, בנאמנות ותכליתיות יציבה. מי היו 132 האבות שלי?

אחד מהם היה במחנות ההשמדה של הנאצים, ואחד הוכה על ידי הקוזקים עד שאיבד את הכרתו. לאחד היו ילדים שנחטפו על ידי הצאר, ואחד שימש מקור צחוק לאחיו ה"נאורים והמשכילים". אחד חי במרתף בוורשה וימים רבים חלפו מבלי שדבר מזון בא אל פיו, ואחד ניהל אחוזה מרהיבה בצרפת. אחד נשרף משום שסירב להאמין בעבודה זרה, ואחד קפא למוות בסיביר כשהמשיך להאמין באלוקותו של הא-ל הנצחי. אחד נרדף על ידי ההמון, משום שהוא גר באירופה במקום בפלשתינה, ואחר נרצח על ידי פלסטינים, משום שהוא גר פה ולא באירופה. אחד היה גאון שלא יכול להתקבל לבית ספר לרפואה משום שהוא לא היה נוצרי, ואחד הושלך על ידי הרומאים לגוב האריות…

132 אבות, כל אחד והסיפור שלו, כל אחד במבחן האמונה האישי שלו, וכל אחד עם שאיפה אחת שבערה בו מעל לכל: שהמורשת הזאת תעבור אלי ללא פגע. לכל אחד מאותם אבות היתה בקשה אחת שאותה הם היו רוצים לבקש ממני: שגם אני אעביר את אותה המורשת אליך, בני החמוד.

מהו האוצר הזה שעליו הם מסרו את חייהם? מהי החבילה היקרה הזאת ש-132 דורות היו מוכנים לוותר על הכל למענה?

זהו סוד גדול. במשך 132 דורות העבירו מסר שמדבר אלי. יש לנו תפקיד ושליחות בעולם. אסור לתת לשום דבר לבלבל אותנו. כמו שאנחנו לוקחים ברצינות בלילה הזה את מצות אכילת המצה ואת מצות סיפור יציאת מצרים, את מצות שתיית ארבע הכוסות ואת מצות השמחה בפסח, כך יש מצוות רבות נוספות שאבותינו ואמותינו מסרו את נפשם עבורן. מישהו יכול להיות רעב מאוד, ובכל זאת לא לאכול – אם זה לא כשר. לא לוקחים מטבע של שקל שאינו שייך לנו, ולא משנה כמה זה מפתה או מהם התירוצים שאני יכול להצדיק לעצמי. אמירת לשון הרע ורכילות אסורה, ויצירת קשר משפחתי הרבה יותר חשובה ממסיבות יום הולדת. זוהי מחויבות לנאמנות שאינה קורסת ברגע של תאווה או תשוקה. והרבה מעבר לכך.

זהו הסוד היקר שלנו, ומחובתנו לחיות על פיו ולהפוך לעדות חיה: איך חיים חיים של משמעות, חיים עם בורא העולם.

132 אנשים ערכו ליל סדר אחר ליל סדר, שנה אחר שנה, ובכל ליבם ונשמתם דאגו שהאוצר הזה יהיה שלי ושלך. הרבה ארכיאולוגים ניסו להפוך את אדמת מדבר סיני בניסיון למצוא עצמות יבשות כעדות לקיומם של אבות אבותי. הם מחפשים במקום הלא נכון. העדות נמצאת בנשמתו של כל אחד מאותם 132 אבות, שכל חייהם היו כרוכים בשימור הזיכרון והאוצר הזה. לא יתכן שמסר שנישא בכזו עוצמה, נגד כאלה נסיבות וניסיונות, יהיה תוצאה של אגדה מעורפלת או פנטזיה אנושית סתמית.

אני האיש ה-133 בשרשרת הקדושה הזאת. לפעמים אני חושש שאיני מעביר אותה טוב מספיק. אני משתדל בכל כוחי, אולם זו אחריות עצומה, במיוחד אם חושבים על זה ש- 132 איש ניצבים זה על גבי זה, ומתחננים אליך לא לאכזב אותם ולמוטט את כולם, כשאתה מתנודד עם הרוח, עם ניסיונות הזמן.

בני היקר. יהי רצון שאלוקים ייתן לנו שנים ארוכות רבות ושמחות יחד. אולם דע לך, בעוד מאה ועשרים שנה, או אי שם בעתיד הרחוק, יבוא יום שבו אני שוב אולבש בבגדים לבנים, כאשר יכינו אותי לקבורתי. נסה לזכור שזהו האוצר שהעברתי אליך. ואז, יגיע תורך, אתה תהיה החוליה ה-134, שתישא את חובתה הקדושה, לחיות חיי אמונה, ולהעביר את המורשת הלאה, לדור הבא.