“לפני כמה שנים הוזמנתי לתיכון יוקרתי במרכז הארץ” סיפר רב צעיר.
“התבקשתי להרצות בפני שמיניסטים על חשיבות השירות בצבא ועל חשיבות הנתינה למדינה ולעם. נכנסתי לכיתה הראשונה הדיון היה פורה, וקשר טוב נוצר ביני ובין התלמידים. הם שאלו שאלות וגילו התעניינות בנושא.
יצאתי מהכיתה בתחושה טובה. ברוך ה’, ניראה היה שדברי נכנסו ללב השומעים.
עמדתי להיכנס לכיתה השנייה ולא האמנתי למראה עייני. בלגן עצום השתרר בכיתה. זה רודף אחרי ההוא, וזאת מציירת על הלוח. אף אחד לא ‘שם’ עליי. והדבר המפתיע מכל: מול השולחן של המורה ישב בחור, שני עגילים באוזן אחת ועוד ושלושה באוזן השנייה. על העניים משקפי שמש כהים, באוזניים אוזניות שאת הרעש שיצא מהן שמעתי עד אלי. בפה- מסטיק, כמובן. שתי רגליו היו מונחות על שולחן המורה, בתנוחה של בחור שדיי מרוצה מעצמו. אני עומד בפתח הכיתה ועייני פעורות. לפתע מבטו נתקל במבטי.
הוא הרים את היד. פתאום באותו רגע, כל הכיתה השתתקה. כולם רצו לשמוע מה יש לו לומר.
‘אני יודע בשביל מה הגעת לכאן, כבוד הרב’ אמר. ‘באת לדבר אתנו על אידיאלים וערכים, על נתינה ועוד דברים כאלו. בטח בכיתה השנייה הקשיבו לך. תראה’ הוא הביט בי ‘פה זה לא ילך. קוראים לי רון, ואני המנהיג של הכיתה. מה שאני אגיד יהיה מקובל על כולם. ואותי?! אותי לא מעניין שום אידיאלים וערכים.’
הוא הבחין במבט השואל בעייני והמשיך להסביר ‘תראה, כבוד הרב. מה חסר לי בחיים? כסף- יש. אבא שלי מנהל חברת הייטק גדולה ומרוויח מצוין. בכל חודש הוא מפריש לי סכום נכבד. מכונית- יש לי. חברים- לא חסר. למה שאני אשרוף את שלוש השנים הכי טובות שלי בלרוץ בחולות ולאכול מקופסאות שימורים?! למה מה קרה?! תראה, אני מאוד מכבד את האנשים האידיאליסטים. הכל טוב ויפה. לא בשבילי אני לא אהיה ה’פראייר’ של כולם. אותי לא מעניין אידיאלים. יש לי רק אידיאל אחד בחיים- אני!!’
עמדתי בפתח הכיתה נידהם. להרצאה כזאת לא ציפיתי. מה אני אגיד לו?! אני לא יכול לדבר על חשיבות הנתינה כמו שדיברתי בכיתה השנייה. זה לא מעניין אותו. לשכנע אותו שכל אחד צריך לתרום למדינה? הוא רק ישרוק לי בבוז. ידעתי שאני חייב לתת לו תשובה שתהפוך את כל עולמו.
“רון, כמה אחים יש לך?” – “אחות אחת קטנה. מאיה” “תשמע אתה בדרך לים, נוסע ב’יגואר’ המדליקה שלך. הגלשן מאחור, כל החברה כבר שם. לפתע אתה שומע ניידת משטרה: ‘היגואר הכסופה לעצור בצד!’ השוטר נעמד ליד החלון, מסתכל בפניך ובדפים שלפניו. ‘אתה רון כהן?’ הוא שואל. ‘כן’ אתה עונה בהיסוס. ‘תשמע’ אומר השוטר ‘אחותך הקטנה מאיה עומדת על הגג של מגדלי עזריאלי היא מאיימת לקפוץ. היא אומרת שרק אדם אחד יכול לשכנע אותה לא לקפוץ. אתה. היא אמרה שאם עוד חצי שעה לא תבוא היא קופצת. אתה בא או לא בא?'”
רון הוריד את הרגליים מהשולחן. “בטח שאני הולך להציל אותה!”
“אתה תפסיד את הים” אמרתי. “מה אכפת לי מהים, אחותי הולכת למות! אני עוזב הכל ורץ!!” הוא השיב.
“אוקי” אמרתי בנינוחות והמשכתי. “אתה בדרך לשדה תעופה. כרטיס טיסה להודו. טיול מטורף למזרח כמו שתמיד רצית. הכל כבר מאורגן. שוב משטרה. ‘אתה רון כהן?’ ‘תשמע’ אומר השוטר. ‘מחבלים פרצו לבית הענק שלך בסביון. הם תפסו את ההורים שלך כבני ערובה. הם דורשים רשימה של דרישות שמדינת ישראל לא תוכל לעמוד בהם. סיירת מטכ”ל עומדת על הרגליים לפרוץ את הבית. יש בעיה קטנה. הבית שלך ענק ואין מספיק זמן ללמוד את התוכניות שלו. המחבלים אמרו שאם תוך שעה לא ימולאו דרישותיהם הם יהרגו את ההורים שלך! אנחנו צריכים שתבוא ותראה לכוח הפורץ את תכניות הבית. אתה בא או לא בא?!” “בטח שאני בא!!!” רון צעק. – “אבל אתה תפסיד את הכיף של הטיל להודו?” “מה אכפת לי הודו, ההורים שלי בסכנה!”- “ואתה תוותר על ההנאות שלך בשבילם?!”- “מה אתה מדבר? ההורים שלי זה החיים שלי. בלעדיהם אין לי חיים!”
“אתה רואה” אמרתי לרון. “גם לך יש דברים שאתה מוכן להקריב בשבילם. בדיוק כמוני. גם אתה מבין שחיים שבהם אתה חושב רק על עצמך- אינם חיים. שחיים בלי לתת לאחר הם לא שווים. שהנתינה נותנת טעם ומשמעות לחיים.
אתה יודע מה ההבדל ביני לבינך? שאתה מוכן לתת רק למי שקרוב אליך. בזה החיים שלך מסתכמים. חיים קטנים. ואילו החיים שלי כל כך גדולים, שאני מוכן לתת לכולם. למסור את נפשי על עם ישראל!” רון הרים את היד. “שקט כולם, אני רוצה להקשיב לו”
