מצורפת מצגת מסודרת עם תמונות בקבצים המצורפים בצד העמוד.
חג הסיגד:
“וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַזֶּה נֶאֶסְפוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצוֹם וּבְשַׂקִּים וַאֲדָמָה עֲלֵיהֶם. וַיִּבָּדְלוּ זֶרַע יִשְׂרָאֵל מִכֹּל בְּנֵי נֵכָר וַיַּעַמְדוּ וַיִּתְוַדּוּ עַל חַטֹּאתֵיהֶם וַעֲוֹנוֹת אֲבֹתֵיהֶם. וַיָּקוּמוּ עַל עָמְדָם וַיִּקְרְאוּ בְּסֵפֶר תּוֹרַת יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם רְבִעִית הַיּוֹם וּרְבִעִית מִתְוַדִּים וּמִשְׁתַּחֲוִים לַיהוָה אֱלֹהֵיהֶם.”(נחמיה פרק ט’, א-ג)
רקע:
וַיֵּאָסְפוּ כָל-הָעָם, כְּאִישׁ אֶחָד, אֶל-הָרְחוֹב, אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר-הַמָּיִם; וַיֹּאמְרוּ, לְעֶזְרָא הַסֹּפֵר–לְהָבִיא אֶת-סֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה אֶת-יִשְׂרָאֵל. ב וַיָּבִיא עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֶת-הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּהָל, מֵאִישׁ וְעַד-אִשָּׁה, וְכֹל, מֵבִין לִשְׁמֹעַ–בְּיוֹם אֶחָד, לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי. ג וַיִּקְרָא-בוֹ לִפְנֵי הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר-הַמַּיִם, מִן-הָאוֹר עַד-מַחֲצִית הַיּוֹם–נֶגֶד הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים, וְהַמְּבִינִים; וְאָזְנֵי כָל-הָעָם, אֶל-סֵפֶר הַתּוֹרָה. ד וַיַּעֲמֹד עֶזְרָא הַסֹּפֵר, עַל-מִגְדַּל-עֵץ אֲשֶׁר עָשׂוּ לַדָּבָר, וַיַּעֲמֹד אֶצְלוֹ מַתִּתְיָה וְשֶׁמַע וַעֲנָיָה וְאוּרִיָּה וְחִלְקִיָּה וּמַעֲשֵׂיָה, עַל-יְמִינוֹ; וּמִשְּׂמֹאלוֹ, פְּדָיָה וּמִישָׁאֵל וּמַלְכִּיָּה וְחָשֻׁם וְחַשְׁבַּדָּנָה זְכַרְיָה מְשֻׁלָּם.
ה וַיִּפְתַּח עֶזְרָא הַסֵּפֶר לְעֵינֵי כָל-הָעָם, כִּי-מֵעַל כָּל-הָעָם הָיָה; וּכְפִתְחוֹ, עָמְדוּ כָל-הָעָם. ו וַיְבָרֶךְ עֶזְרָא, אֶת-יְהוָה הָאֱלֹהִים הַגָּדוֹל; וַיַּעֲנוּ כָל-הָעָם אָמֵן אָמֵן, בְּמֹעַל יְדֵיהֶם, וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ לַיהוָה, אַפַּיִם אָרְצָה.
חג “הסיגד” כשמו כן הוא- סגידה, יום השתחוויה ותפילה, “סיגד” בשפת הגעז סגידה, והוא לקוח כמנהג מתוך ספר נחמיה לעיל.
שפת הגעז- שפת כהני העדה(קייסים), שפה מיוחדת רק לזקני וכוהני העדה, שפה העתיקה ששימשה באתיופיה לפני האמהרית המדוברת.
חג “הסיגד” הוא אחד מחגי ומועדי ביתא ישראל. החג חל בכ”ט בחודש תשואן (כ”ט חשוון), 50 יום לאחר יום הכיפורים, הסיגד הוא יום של צום, טהרה והתחדשות, ובמרכזו טקס חידוש הברית בין העם לא-ל, הכולל קריאת קטעים מן “המצהף קדוס” (אוסף כתבי קודש) וכן מן ה”אורית” התורה, וברכות ותפילות לגאולה. הטקס נערך בראש הר גבוה, כסמל למעמד הר סיני, ומנהלים אותו כהני הקהילה, הקייסים, השראה למנהגי החג לקוחה ממעמד דומה המתואר בתנ”ך, שאותו קיימו עזרא ונחמיה, וכן מנהיגים אחרים בימי התנ”ך.
הסיגד באתיופיה:
באתיופיה היה נהוג להתחיל בהכנות לחג ימים רבים לפניו, תושבי כפרים נידחים היו מתקבצים לכפרים היהודיים הגדולים ומתארחים אצל קרובי משפחתם או אצל תושבים מקומיים, כדי לקיים עצרת המונית.
בערב החג- יום לפני החג היו בני הקהילה מטהרים ומכינים מלבושי חג, בד”כ בגדים לבנים, כהני העדה (קייסים) היו בעזרת מבוגרי העדה שוחטים פרים וכבשים לקראת החג, שישמשו לתפילה ולשבירת הצום לכול בני הקהילה, כהני העדה היו בוחרים הר גבוהה כדי להעלות אליו את כל בני הקהילה, ההר צריך היה להיות טהור מכול מיני עצמות גדולים ודברי טומאה.
שתי סיבות לבחירת הר: 1. הר שידמה את מעמד הר סיני 2. הר גבוהה הוא מקום יחסית קדוש שממנו יש קדושה והוא יותר טהור.
ליל ובוקר החג- בערב החג היה נהוג להתפלל תפילות מיוחדות בבית כנסת, וביום החג, שהיה גם יום צום, נהגו אנשי הקהילה להשכים קום, לטבול בנהר וללבוש בגדי חג, לאחר מכן התאסף הקהל בבית הכנסת, בני הקהילה נהגו לשאת בחג תפילות רבות, רובן לסיום הגלות ולשיבה לירושלים.
אז היו הכוהנים מוציאים את ספר האורית מן ההיכל שבו שכן, כשהם מלווים בקריאות שמחה של החוגגים, אחר הוצאת הספר החלו החוגגים לצעוד לעבר ההר הנבחר, ובראשם הכוהנים והשמגלוץ'(זקני העדה), הנושאים את האורית, אנשים מן הקהל נהגו לא פעם לטפס במעלה ההר כשעל ראשיהם אבנים לסמל את כניעתם להקב”ה.
בהגיעם למרום ההר היו קוראים כהני העדה מספרי הקדש, מהתורה, עזרא ונחמיה ועוד ומתפללים יחד עם הקהילה והיו עושים את חידוש הברית, בסוף חלק זה, היה העם שבהר קורעים ומשתחווה ומוודאים על חטאיהם, בסיום הטקס היו תוקעים בחצוצרות ומבקשים שבשנה הבאה בירושלים הבנויה ויְבָרֶךְ עֶזְרָא, אֶת-יְהוָה הָאֱלֹהִים הַגָּדוֹל; וַיַּעֲנוּ כָל-הָעָם אָמֵן אָמֵן, בְּמֹעַל יְדֵיהֶם, וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ לַיהוָה, אַפַּיִם אָרְצָה.
לאחר מכן היו יורדים מן ההר וצועדים חזרה אל הכפר בשירה וריקודים, ומתכנסים שוב בבית הכנסת, שם נהגו הכוהנים להכות בתוף ולרקוד ולשיר עם האורית, בכפר היו מקיימים סעודת מצווה חגיגית לחתימת היום.
למרות שטקסי החג נערכו ביום אחד, נהוג היה בקרב העם לחגוג ולשמוח משך כמה ימים לאחריו.
הסיגד בארץ ישראל:
טקסי הסיגד הראשונים בישראל נחוגו בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-20 העצרת המרכזית והתפילות נערכו במקומות שונים עד שהתקבע המנהג לערכם בהר ציון ולקיים בסיומם תהלוכה לעבר כותל המערבי בליווי שירה ותפילות. חוסר הנחת של הכוהנים מן המעבר בסמוך לכנסיות הרבות שבהר ציון הוביל להחלטה לנהל את טקס החג באזור טיילת גבריאל שרובר (טיילת ארמון הנציב), שם מתכנסים כיום בני העדה האתיופית. בשנים האחרונות החלו חניכי תנועות הנוער בני עקיבא והנוער העובד והלומד עזרא ועוד תנועות נוער לצעוד אחר ירידת הכוהנים מן ההר אל הכותל המערבי, בתהלוכה המלוּוה בשירה ובריקודים.
מתכונת החג בישראל שונה מזו שהייתה נהוגה באתיופיה, ולמעט התהלוכה המשותפת והתפילות, רבים מן המנהגים מצוינים באופן סמלי בלבד.
ב-30 ביוני 2008 אישרה הכנסת את חוק חג הסיגד, ה’תשס”ח-2008, שהוצע על ידי חבר הכנסת אורי אריאל מן האיחוד הלאומי, בשיתוף חברי כנסת מ-ש”ס, מרצ, העבודה והליכוד. החוק קובע כי חג הסיגד יצוין על ידי המדינה בכ”ט בחשוון, בעצרת מרכזית שתאורגן על ידי משרד התרבות והספורט ובפעילויות חינוכיות שייוחדו לחג הסיגד על ידי שר החינוך. כמו כן נקבע בחוק כי יום הסיגד הוא יום בחירה נוסח הצעת החוק התבסס על נוסח חוק יום ירושלים בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר כי “אימוץ החג על ידי הכנסת ועל ידי מדינת ישראל יאפשר את שימורה של מסורת עתיקת יומין ויתרום לתחושת ההזדהות והמעורבות של בני הקהילה האתיופית בחברה הישראלית”, עוד קובע החוק, כי אם יחול יום כ”ט בחשוון ביום השבת, יוקדם החג ליום חמישי, כ”ז בחשוון.
.png)
