אפרת כהן, סניף הדר גנים פתח תקווה

נושא: אחדות וגיבוש
סוג פעילות: פעולה
מתאים לגיל: נווה-נחלה (ו-ח)
רמת פעילות: קלילה

אתה בטוח במה שאתה חושב? (פעולה)

מתאים ל: שבת


 


 


עמודים נוספים שיכולים לעניין אותך:


סטיגמות (פעולה)


הארנבת השחורה


 


 


 



החניך יבין מהן סטיגמות ולמה לא כדאי לשפוט אנשים אחרי על פיהן.


           


 



משחק אסוציאציות-


מתחילים במילה של מגזר : חרדי חילוני דתי מתנחל…. וכל אחד בתורו זורק מילה ראשונה שעולה לו בראש.


 


 



מביאים תמונות של אנשים ושואלים את החניכים:




  • מה אתם חושבים על האנשים האלה?


  • מי הם? מה הם עושים?

בסוף מגלים להם מי הם, והחניכים מגלים שמה שהם חשבו זה לא נכון…


 


 



סיפור- משחקים בלשנוא:


ישבתי עם חברה שלי בתחנה המרכזית בתל-אביב. חיכינו יחד לאוטובוס שייקח אותנו הביתה. ההמתנה הייתה ארוכה ומשעממת, וניסינו להעביר את הזמן ע"י כל מיני משחקי ניחושים וחידות הגיון, אך עד מהרה המשחקים האלה נמאסו עלינו, ומצאנו את עצמינו משועממות ומתחילות לאבד את סבלנותנו.


לפתע הציעה לי החברה: "מה דעתך שנשחק בלשנוא?"


 "מה?", שאלתי.


בכלל לא הייתי בטוחה למה היא התכוונה.


 "מה, את לא מכירה את המשחק 'לשחק בלשנוא'?", היא שאלה בפליאה, כאילו גדלנו שתינו על המשחק הזה מגיל צעיר.


 "זה אפילו לא נשמע לי קצת מוכר. איזה מן משחק זה? ואיזה מן שם מוזר יש לו?".


 "בואי אני אסביר לך", היא פתחה ואמרה, כשבקולה נשמע פתאום מרץ מחודש.


 "זה משחק שממש תפור על מקומות כמו התחנה המרכזית. צריך שיהיו סביבנו הרבה אנשים שאנחנו לא מכירות. אפשר לשחק אותו גם במסעדות, או בשדה התעופה, או בכל מקום ציבורי אחר. אנחנו פשוט צריכות לבחור סתם מישהו שנמצא בטווח הראיה שלנו", היא המשיכה את ההסבר שלה בהתלהבות הולכת וגדלה. "וברגע שבחרנו אותו, אנחנו צריכות להתחיל לשנוא אותו".


"לא הבנתי", אמרתי. "מה 'לשנוא אותו'?, למה? סתם מישהו שאנחנו לא מכירות? ומה בכלל כיף בזה?"


 "בואי ננסה סיבוב אחד, ואת כבר תראי למה אני מתכוונת", ענתה לי חברתי. "הנה, בואי ניקח לדוגמא את הבחור הזה שם, עם החולצה האדומה". היא הצביעה לכיוונו של בחור צעיר, שנראה בשנות העשרים המוקדמות שלו. "איזה מן בחור הולך עם חולצה כל כך נועזת?", היא אמרה. "מה, הוא חושב שהוא כזה מושלם, שהוא יכול ללבוש מה שהוא רוצה, בלי להתחשב במוסכמות החברתיות?"


 "החולצה הזאת לא כל כך רעה בעיני", אמרתי לחברתי.


 "אוי, בחייך, תראי איזה מבט יש לו בעיניים. הוא מסתכל ככה על כל העוברים והשבים, כאילו בוחן אם הם ראויים להתייחסות של הוד מלכותו. איזה שחצן!"


"אני לא יודעת למה את מתכוונת. הוא סתם מסתכל על האנשים שסביבו, בדיוק כמו כל אחד אחר", הערתי.


 אך חברתי המשיכה בשלה: "אני לא מאמינה… עכשיו הוא מוציא מהכיס סיגריה. ידעתי שהוא מהטיפוסים האלה שמעשנים במקומות ציבוריים. איזה הרגשת מחנק הוא בטח מפיץ בכל מקום שהוא מגיע אליו".


 "נכון", נאלצתי להודות. העישון באמת הגעיל אותי, בעיקר כשהוא נמצא במקום ציבורי. "זה באמת לא בסדר מצידו".


"אוי, תראי עכשיו, הוא מוציא ספר מהתיק שלו. רואים מרחוק שהוא לא מצליח להבין ספרים רציניים, אני בטוחה שיש לו בבית רק ספרי קומיקס!"


"אני ממש שונאת אנשים שלא מצליחים להתייחס בכבוד לספרות איכותית", הערתי בכעס. "הם חושבים שכל החיים זה רק בדיחות וסיפורים טיפשיים".


 "רואים על הפרצוף שלו שהוא לא רציני לגבי שום דבר בחיים שלו!", העירה חברתי בזעם מתגבר.


 הבחור הצעיר קם ממקומו וניגש לקיוסק הסמוך.


 "אני בשוק" העירה חברתי. "תראי איך הוא ניגש לקנות שתייה. הוא חייב לקנות קולה. מים כבר לא טובים בשבילו. הוא ממש מעורר רחמים, הוא חי את החיים שלו לפי פרסומות. אין לו שום דעה עצמית. הוא פשוט קונה את כל מה שמפרסמים בטלוויזיה". "וזה עוד מילא…" היא הוסיפה מיד, "תחשבי על זה שהוא לא מסוגל לדחות סיפוקים אפילו בדקה. הוא מרגיש צמא, הוא חייב מיד לקנות משהו לשתות. איפה קצת מתינות, איפה שיקול הדעת. קצת כבוד עצמי לא יזיק לו."


"כן…" נאנחתי "מילא אם הוא היה מזלזל רק בעצמו, אבל אני בטוחה שהוא מזלזל גם בבני המשפחה שלו, בהורים שלו", נידבתי רעיון. "הם בטח כבר לא כל כך צעירים, והוא לא משקיע אפילו שיחת טלפון אחת בשביל להתעניין בשלומם!".


 "תראי, הוא מוציא עכשיו את הפלאפון שלו מהכיס. בטח הוא רוצה להתקשר לעוד אחד מהחברים הליצנים שלו, כל החבורה שלו מורכבת מחבר'ה כמוהו, אני בטוחה!".


 החלטתי לעשות מעשה. "זהו, אני קמה והולכת לומר לו בדיוק מה אני חושבת על אנשים כמוהו. לא יתכן שהוריו המסכנים ישבו חולים בבית, כשהוא מבזבז את הזמן בשיחות טיפשיות עם חברים עצלנים כמוהו!", אמרתי כשאני מתרוממת מהספסל שלי, ומתכוונת לצעוד לכיוונו.


 ברגע הזה חברתי אחזה בידי, כאילו מאבדת עניין, ואמרה: "טוב, תחזרי לשבת. בואי נעבור עכשיו לגברת ההיא עם הכלב הלבן".


 


נדון עם החניכים:




  • מה דעתכם על הסיפור?


  • איך מרגישה כל דמות בסיפור?


  • האם אנחנו גם לפעמים 'משחקים בלשנוא' בלי להתכוון?


  • האם אנחנו בונים דמות של אדם בדמיון רק לפי מראה חיצוני שאנחנו רואים אותו?


  • למה המראה החיצוני כ"כ תופס אותנו?


  • האם יהיה לנו כיף אם ישפטו אותנו רק לפי המראה החיצוני בלי לנסות להבין מי אנחנו באמת?


  • אם הייתם הולכים לראיון עבודה והיו מקבלים אתכם רק בגלל איך שאתם נראים, מה הייתם עושים?

 



הרבה פעמים קורה לנו שאנחנו שופטים אחרים לפי המראה החיצוני שלהם ואנחנו בכלל לא מכירים אותם ולא יודעים מה הם עברו ומה הם חושבים. הסטיגמה שאנחנו יוצרים בעקבות ההסתכלות החיצונית נתפסת אצלנו בדמיון, ומשפיעה על היחס שלנו לאותו אדם ולסביבה שלו, על צורת הדיבור שלנו אליו, על פירוש הדיבור שלו אלינו וכו'..


דבר שכזה יכול לגרום להרבה דברים לא טובים לדוגמא – ללשון הרע. ולפעמים גם בסוף מגלים שמה שחשבנו בכלל לא נכון.


עדיף להימנע מלשפוט אחרים על פי סטיגמות או לחשוב עליהם דברים כאלו ואחרים, אם אנחנו לא באמת יודעים שהם נכונים.


 


 


 


 


 


 


תיוג: סטיגמות, סטיגמה, סתיגמה, סתיגמות, לשפוט מישהו אחר, לשפוט את האחרים, הסתכלות חיצונית, להסתכל על החיצוניות, לשון הרע, שמועות, הכללות של אנשים, מידע לא נכון על אנשים, מראה חיצוני, לשפוט לפי מראה חיצוני, לפרש את המציאות נכון.

נהנתם מהתוכנית? נשמח לתגובה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

קבצים מצורפים

לפעולה זו לא צורפו קבצים

פוסטים נוספים

הצפרדע החירשת

סיפורים על הצפרדע החירשת שהמשיכה למרות קריאות הייאוש של האחרים, והצליחה!

פעילות לתקופת הקורונה

אז מה אפשר לעשות בקיץ עם קורונה? רעיונות לפעילויות מסוג קצת אחר. יכול להתאים לקיץ התש"פ, אבל לא רק..