אבלות על חורבן הבית (פעולה)

מטרת הפעולה:

החניך יבין שעל אף שכיום קשה להתאבל על חורבן הבית מכיוון שאיננו מכירים מציאות אחרת של מקדש, ניתן להתאבל על ההשלכות של החורבן הקיימות כיום.

שלב א’:

נערוך סבב ובו כל חניך יאמר מה זה בית המקדש/ ירושלים בשבילו.

שלב ב’

נשחק משחק הדפיקות (הסבר על המשחק ניתן למצא כאן)

שלב ג’

נקרא לחניכים את הסיפור על הנכה ברוך חגאי (מלוקט מתוך כתבה באתר nrg) :

 “ברוך חגאי נחשב פעם למייקל ג’ורדן של כדורסל הנכים.

 על כסא גלגלים הוא רץ וכדרר וקלע לסל, והוביל את נבחרת ישראל, בין היתר, למדליות זהב משתי אליפויות עולם ולעוד שתי מדליות זהב אולימפיאדות. חוץ מזה, הוא הספורטאי הישראלי היחיד שזכה בארבע מדליות זהב אישיות בארבע אולימפיאדות רצופות, בטניס שולחן.

 וברגע אושר כזה, לא עולה המחשבה, “לו לא הייתי נכה, לו הייתי אדם בריא”? “אני לא יכול לתאר את עצמי בלי הנכות. אולי היום עם הטכנולוגיה, אפשר לעשות איזה סימולציה, לראות איך ברוך חגאי הולך בלי נכות וצליעה, אבל אני לא יכול לדמיין את זה. אני חושב שאני הולך נורא יפה עם הנכות. אני לא יודע מה הייתי עושה אם היית נותנת לי זריקה והייתי מתחיל ללכת כמו בנאדם בריא.

 אני לא יודע מה זה ללכת רגיל, איך זה לא לצלוע. אולי זה יהיה לי משונה, אולי דווקא זה יראה לי עיוות. בכלל אני לא בטוח שאם יתנו לנכים תרופת פלא, שתאפשר להם אפשרות ללכת רגיל זאת תהיה אפשרות כל כך טובה”.

 “היית לוקח תרופה כזאת?”

 “רק אם תהיה לי אפשרות לחזור חזרה להיות נכה, בגלל שזה יכול לגרום למין שוק לאדם, הלם, שהוא נורא ירצה לחזור למצבו הקודם”.

נערוך דיון – נשאל את החניכים מה הם אומרים על הנכה? האם הם מסכימים? מה הם היו עושים במקומו?

שלב ד’:

מקריאים את הקטע של הרב יוני לביא: (מצורף בנספחים.)

 “יום כיפור יש פעם אחת בשנה. חורבן בית המקדש, לעומת זאת, הביא עלינו ארבעה צומות שונים! לאדם שנולד בדור הזה, שחי לו בטוב ובנעימים במדינת ישראל החופשית, באמת קשה להבין את זה. זה מרגיש לו מוגזם לגמרי! ‘ביג דיל. עושים כזה עניין מבניין שנשרף לפני אלפיים שנה?! אוקיי, אז לא יהיו קורבנות ולא יעלו לרגל. אף אחד לא ימות מזה… בסך הכול החיים שלנו, אפילו בקטע הרוחני, באמת סבבה’. וזאת אולי הבעיה הכי גדולה שלנו. אין לנו באמת מושג מה איבדנו! וכשאתה לא מבין מה חסר לך, ברור גם שאין לך דמעות לבכות עליו.

 —————————-

אז בואו ונבהיר פעם אחת ולתמיד. לא מדובר כאן בבניין של אבנים שנשרף באש. מדובר בעולם שלם שקיבל פתאום דום לב. בעולם שהנשמה שלו הסתלקה והשאירה אחריה גופה קרה.

 כי המקדש לא היה רק מבנה יפה שהרשים תיירים. הוא היה הצינור שחיבר בין השמים לארץ. הוא היה המקום בו נפגשו אלוקים ואדם, והדופק שפעם בו הזרים חיים, אור ושמחה לכל מה שקיים עלי אדמות. עולם שהיה בו בית מקדש היה עולם אחרי לגמרי. עולם שהאוויר בו היה שונה. שהיחסים בין אדם לבוראו, בין אדם לחברו ובין אדם לעצמו, היו ברמה אחרת לגמרי. זה עולם שהיו בו ניסים ונבואה ושפע וברכה ואהבה ותורה בסדר גודל שאנחנו בכלל לא מכירים. וההפסד הכי גדול שלנו הוא שנולדנו לעולם שחסר את כל זה ואנחנו מבסוטים עד הגג מאיזו ארוחה דשנה או סרט טוב ולא מבינים שלא התחלנו לגרד אפילו את עוצמות החיים והאנרגיות שיכולנו להשיג.

 אנחנו דומים לחרש שלא מצליח להבין איך נשמעת סימפוניה מדהימה או לעיוור מלידה שלא קולט את יופיה של שקיעה מרהיבה..

. ——————————-

אבל אולי יש משהו שבכל זאת יעזור לנו. משקפיים אחרות שיאפשרו לראות את הדברים מזווית אחרת. שייקחו את כל מה שאנחנו כבר יודעים אבל פשוט יקראו לו בשם הנכון. כי יותר מידי דברים אנחנו פוגשים וכמעט מתפוצצים. הלב שלנו בוכה והמוח מסרב לעכל, אלא שלא ידענו לומר שכולם הם בעצם תוצאות של אותו דום לב, של אותה נשמה שאיננה ושל אותו בית אהבה שעלה באש. כשמגרשים יהודים מהבתים שלהם בגוש קטיף, קורעים משפחות וקוברים חיים שלמים בגלל פוליטיקה מלוכלכת – זה חורבן הבית. כשזוג מדהים נרצח בדם קר לעיני ארבעת ילדיהם, כשחוטפים ורוצחים 3 צדיקים שלא עשו כלום לאף אחד ורק היו בדרך הביתה – זה חורבן הבית. כששישה מיליון יהודים, זקנים, נשים וילדים קטנים נשרפים בכבשן בהסתר פנים הגדול ביותר שידענו – זה חורבן הבית.

כשאתה מגיע למחלקה האונקולוגית ורואה אנשים מתייסרים ונאנקים ונלחמים בציפורניים במלאך המוות, כשאתה פוגש זוג מתוק שנשוי 13 שנה באהבה גדולה ורק מתחננים לזכות וללטף בידיים ילד משלהם, כשאתה מנסה לבכות ולהתפלל על כל אלו אבל מגלה שהלב שלך אבן, ומלא בשטויות וסרטים ומחשבות קטנוניות, ובא לך לבכות ולשטוף את הכול בדמעות חמות אבל לא יורדת לך אפילו דמעה אחת – גם זה חורבן הבית.

וכאן בדיוק מגיעים הצומות שמזכירים לנו לא להתייאש ולא לוותר. הם באים להציל אותנו מלשקוע בחמימות המרופדת של ההווה ולוותר על העתיד שמחכה לנו שרק נתעורר. הם נועדו לדאוג שלא נשכח שגורשנו מגן עדן ועד שלא נשוב אליו באמת אסור לנו להפסיק לרגע להתגעגע ולחתור במרץ. הם באים כדי לוודא שעד שאלוקים לא יחזור הביתה, לא נשכח שאנחנו רק באמצע הדרך ומשימת החיים שלנו עדיין לא הושלמה.

“ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים, ושם נעבדך ביראה כימי עולם וכשנים קדמוניות”. במהרה בימינו. אמן!”

לסיכום:

נזכיר את המשפט שאמר יגאל אלון- “עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל” כלומר- עם שלא לומד מהעבר שלו ולא מחובר אליו – יפסיק להתקיים. 

בימינו, קשה לנו להתאבל על בית המקדש, כי אנחנו לא יודעים מה זה בית המקדש. לכן אנחנו צריכים להתאבל על דברים שקורים היום, שהם תוצאה של החורבן והסתר פנים.