ענווה (פעולה)

 

משה רבנו נקרא “העניו מכל אדם” משום שהוא עמד מול האלוקים באימה,

מתוך הערכה מרבית לגדולת הבורא מול אפסותו. משה ידע היטב מה מקומו – אולם,

מהו ערכן של מנהיגות או חוכמה אנושית אל מול אינסופיותו של האלוקים?

משה ידע שהחשבת כל דבר אחר תרחיק ממנו את הקדוש ברוך הוא.

מאותה סיבה משווה התלמוד את הגאווה לעבודת אלילים, שתיהן “מחשיבות” דברים גשמיים,

וממילא מרחיקות ודוחות את נוכחותו של האלוקים.

בכל מצב, שאל את עצמך: “מה היה הקדוש ברוך הוא רוצה?” עשה זאת,

 וכך תעשה תמיד את הדברים הנכונים.

 

(הרב נח ויינברג / מתוך: 48 דרכים לחכמה- “בענווה”, סוד הקסם האישי)

 

הקדמה: מה זו בעצם ענווה.

 

יש שפלות רוח- שזה- לבטל את עצמי. לאו דווקא להגיד “אני אפס”,

אבל הרבה פעמים אנשים נוטים ‘להצטנע’ ולהגיד: “אני לא יודעת לצייר כ”כ יפה”, ויוצא ציור מהמם…

יש גבהות רוח- להתגאות במה שיש לי, בהישגים, בכוחות ולנופף בהם בראש חוצות.

ויש ענווה- שזה אומר- לדעת ולהכיר את מה שיש בי, אבל לדעת- שהכל הכל זה מהקב”ה.

כשמגיעים לידיעה הזאת אז גם אין בעיה לחשוף את הכשרונות שלי, כי אין כאן שום עניין של גאווה,

אלא- אני פשוט מראה לעולם את גדלותו של א-לוקים!

ענווה היא קודם כל- ענווה מול ה’, לדעת שהכל בידיו,

 ואח”כ- הכרה בערך עצמי מתוך זה שגם אני חלק מה”הכל” הזה.

 

מסר:

הבנה כי הכל ניתן לנו מה’, עצם קיומנו הוא כי זה מה שה’ רצה והחליט. ענווה מול גדלות ה’.

נקריא את הקטע הבא, מתוך ספרו של דוד בן יוסף:

“…פתאום, צעקות:’אווירונים!!! להתפזר!!!’ כולם בורחים בבהלה,

להתרחק מהשיירה המשמשת מטרה לאווירוני האויב.

נורא לראות את פניהם של הפצועים, המדדים בעזרתנו בחולות, מבוהלים וכואבים.

שני מיגים עוברים נמוך מעלינו ומעבירים בנו צמרמורת.

הם ממשיכים צפונה בלי להתייחס אלינו, לא אלינו התכוונו.כולם חוזרים אל הכביש, נושמים לרווחה,

הגיע זמן תפילת שחרית.

אני מתחיל לצעוד לאורך השיירה, לעבר המכונית שלי, שם הטלית והתפילין.

לפתע אני שומע שוב זעקות אימים, ורואה שוב בריחה מבוהלת, אנשים נמלטים מהכביש לכיוון מערב.

ואני בצד מזרח, מזנק אל החולות, מתרחק מהכביש ומסכנת המוות של האווירונים.

רץ וכושל בחולות, ערום וחשוף לאש מן השמים, פתאום אני מבחין בישועה הזורחת לעומתי,

טנק יורד לו בנחת מגבעה סמוכה ומתקדם לעברי.

‘יופי!’, נמלטת קריאה מפי, ואני חושב על מכונת הירייה נגד אווירונים שהטנק מצויד בה.

אך בין רגע הופכת הישועה לשואה.

חרדה נוראה מכה בי וסורקת את בשרי: ‘איזה מין טנק זה? הרי זה טנק צהוב! טנק אויב!’ ‘סליחה, טעות!’ אני רוצה לומר לו.

אבל זה לא זמן לבדיחות. אני משליך עצמי על החול, רעש המנוע הולך וגובר.

 אני רואה את החול הניתז משרשרותיו של הטנק, אני עוצם את עיניי,

ורואה את תמונת הזוועה של החייל המצרי שנמרח על האדמה, אתמול לפנות ערב, על ידי טנק שלנו,

 ואני יודע איך תראה הגופה שלי בעוד רגע. אני מכסה את עיניי בידי וזועק: ‘שמע ישראל! ה’ אלוקינו! ה’ אחד!’ ומצפה לסיום.

פתאום אני שומע צעקה נוראה נמלטת מפי: ‘אידיוט!!! אסור ככה לשכב!!!’ ניסיתי להתרומם, ולא יכולתי, נדמה היה לי

שגופי עשוי מעופרת, ניסיתי שנית. אני לא יודע איך קמתי, איך רצתי, איך הגעתי לזחלם שלנו, שעמד בקרבת מקום.

איך פרצתי לתוכו, בתקווה למצוא בו מכסה. איך גילתי בו עמוד ברזל ובראשו מכונת ירייה, ובתוכה שרשרת כדורים,

 ואיך התחילה המכונה לפלוט כדורים ברעש מחריש אוזניים, שצלצל באוזניי כפעמוני הגאולה.

רק זאת אני יודע, שהעיניים שלי היו נעוצות בדמות המפלצת שנעצרה, שינתה כיוון,

 והחלה לדהור חזרה לעבר הגבעה שממנה הופיעה. גררתי את עצמי, חסר אונים, אל מחוץ לזחלם.

נפלתי על החול הרך והרגשתי איך כל איבר שבגופי נושא עיניים לשמיים ולוחש: ‘מודה אני לפניך מלך חי וקיים,

שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך.’

כאן, מרים, נגמרות המילים שעל הדף. ומכאן אולי מתחילה התשובה לשאלה שלך.

אני זוכר שישבתי שם על החול, מטושטש לחלוטין. חיילים אחדים באו במרוצה, צועקים עלי:

‘אתה השתגעת, בן- יוסף? רצית להתאבד? מה קרה לך? לא ראית שברחנו מהטנק?’

ואני התגוננתי: ‘ראיתי ולא הבנתי, הייתי בטוח שבאו עוד מיגים.’ בקשתי להתרחק מהמולת החיילים הנוזפים,

להגיע למכונית שלי, להתעטף בטלית ולהתייחד עם הבורא. התנערתי מהחול וקמתי להמשיך לצעוד לעבר המכונית,

כשאני ממלמל שוב ושוב את מילות התפילה השגרתית, שכל כך הרבה פעמים חזרתי עליה,

מבלי להרגיש שאני לא מבין את המילים האחרונות: ‘מה זה יכול להיות ‘רבה אמונתך’? האמונה של מי?’-

ניסיתי להבין. לפתע אורו עיני: הרי זה כל כך פשוט! ‘ריבונו של עולם! אם אתה החלטת לחמול עלי ולהחזיר לי את נשמתי,

לאחר שהיא פרחה ממני, כנראה שרבה אמונתך.

 כנראה שהאמונה שלך בי היא רבה מאד, כנראה שעדיין לא מילאתי את השליחות שלי בעולם,

 ואתה מוכן לתת לי צ’אנס. אם כך, ריבונו של עולם. אם אתה כל כך מאמין בי, אשתדל לא לאכזב אותך.’

באותו רגע הרגשתי שנולד בי דוד חדש. אני הייתי הנולד, ואני הייתי המוליד.

פתחתי את הסידור והמילים האירו לקראתי: ‘אלוקי! נשמה שנתת בי טהורה היא.

אתה בראתה, אתה יצרתה, אתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי, ואתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבוא.

כל זמן שהנשמה בקרבי. מודה אני לפניך, ה’ אלוקי ואלוקי אבותי! ריבון כל המעשים! אדון כל הנשמות!

ברוך אתה ה’ המחזיר נשמות לפגרים מתים.’

(דוד בן יוסף- האם יש סיכוי לאהבה)

 

שלב ב

מסר: האדם הוא כמו הירח. כמו שהירח מקבל את אורו ממקור אור הרבה יותר גדול, מהשמש, אך הוא אינו משאיר את האור אצלו, ומגלה אותו לעולם. לעיתים יותר, לעיתים פחות, אך מתפקידו להשתמש באור שקיבל ולהיטיב לעולם. כך גם אנחנו- יש לנו אור גדול, כל הכשרונות, התכונות, היכולות שלנו אך צריך לזכור שהם מגיעים ממקור אור יותר גדול- מה’, ומתפקידנו להוציא את האור הזה לעולם.

משחקים ‘פולו’ – כמו מסירות אבל אסור שהכדור יישאר אצלך ביד. ברגע שמקבלים את הכדור- ישר מוסרים הלאה.

• אנחנו צריכים להשתמש בכלים שהקב”ה נתן לנו ולא להשאיר אותם אצלנו.

לאחר מכן משחקים מסלול מראה- מסמנים שביל על הרצפה, וכל אחת בתורה מקבלת מראה, מחזיקה אותה מעל לראש, וצריכה להסתכל עליה ובעזרתה ללכת במסלול.

• המראה היא משל לבני-אדם. בעזרת המראה יכולנו לראות את המסלול.

בבן-אדם יש ‘חלק א-לוה ממעל’- אנחנו משקפים את הקב”ה!

כאשר אנו יודעים להשתמש בכוחות שלנו מתוך הכרה שהם מגיעים מהקב”ה ומשקפים את גדלותו, זוהי ענווה אמיתית!

ענווה משמעותה “לחיות בהכרה, ששום דבר אינו חשוב, חוץ מעשיית הדבר הנכון.”

 

לסיכום

אחרי שהמסר קצת הובן, ניתן לחניכות סיטואציות שעוסקות בנושאים עליהן דיברנו במהלך הפעולה,

 נשאל את החניכות כיצד הן חושבות שנכון לנהוג בכל סיטואציה.

לדוג’- המורה נכנסה לכיתה וביקשה 2 בנות שיודעות לצייר יפה. האם להצביע?

בחודש ארגון התחלקנו לוועדות- ריקוד ותפאורה. אני יודעת לצייר יפה,

 והמדריכה אמרה לי להיות בועדת ריקוד. האם להגיד לה שאני רוצה לעבור? וכן הלאה…