מדינתי, רעייתי / הרב חיים סבתו
זקנה מדינתי. לשיבה הגיעו שנותיה. לַבְנוּנית נזרקה בשערה. קמטים חרשו פניה. גם שנותיי הלכו בעקבותיה. נימי שיבתה לא עימעמו בעיניי יופיה ופלא תקומתה. כמו לא נתעמעם בעיניי פלא חיי.
שש אני עליה כעל כלה בנעוריה. כמו רק עכשיו בקע שחר אורה.
האם בסנוורים הוכיתי? האם דוק מכסה אישון עיניי? האיני רואה מה שהכל רואים?
האיני רואה חמס ברחובותיה, דברי ריבות בשערה, אוהבי בצע ומטי משפט, הולכי רכיל ושונאי חינם, שופכי דם ופרוצי עריות, מכי בסתר ועושקי אביון?
האיני רואה עמי כתות־כתות רודפות אישה את רעותה, האיני רואה?
ואני רואה, תורמי כליה, חורשי אדמת בור, מפריחי מדבר, מוסרי נפש וגדולי מדע, שוקדי תורה ורודפי מצוות, אוהבי אדם ומלאי אמונה, גיבורי כוח ועדיני רוח.
יפה את רעייתי ומום אין בך.
אכן, בסנוורים הוכיתי. באור נס גאולת עם מאפר משרפות, מחורבות גטאות, מיובש עצמות אל קוממיות ישראל.
אומה מתבוססת בדמיה, בגועל נפשה עירום ועריה במים רחצוה, נשטף דמה רקמה הלבישה, תחש הנעילה, שש ומשי כיסה סולת דבש ושמן האכילה עד כי יפתה מאוד ולמלוכה צלחה.
בוהק אור פלא תקומתה קסמים עליי מהלך ומסתיר מעיניי צער ותוכחה כאב ורוגז. ולב מתרונן על פלא תחיה. על רוח שהופחה בעצמות, על תקווה שנזרעה בעיניים מיואשות, על אדמה שוממה אוכלת אדם קראו לה ומשכלת גויים, והיא פורחת לעינינו כגן עדן ברכו ה’.
ושירה מפי עולה ובוקעת ליום חגה:
חמדת עמים סגולת תבל
יפית מאוד עדית ברכות
יון אדום מדי בבל מי ישווה לך בממלכות
סבבוך חוחים וזב דמך בגדך נכתם הועם כתרך
תיטב חמדה שמלת שבייך ממחלצות לבוש שובך
ויתאוו המלך חן יופייך קולך עליו אז יערב
מבור גלות הוא יעלך יביאך כלה תוך חדריו.
