מחלקת הדרכה

נושא: ארץ ישראל
תת נושא: ארץ ישראלבמעגל השנהיום ירושליםירושלים
סוג פעילות: צ'ופרקטעים יפים
מתאים לגיל: גלעד-הראל (ג-ה), חב"ב (ט ומעלה), נווה-נחלה (ו-ח)
רמת פעילות: קלילה

ירושלים

מתאים ל:  יום חול, שבת

 

זעקתו של צנחן

לפתע שמעתי קריאה,

חייל שראה ראשון את הכותל המערבי השמיע צעקה:

"אני רואה את הכותל המערבי".

כולנו פרצנו אחריו דרך שער קטן ומששנו את האבנים

באהבה גדולה שנדלקה פתאום בכל לב.

חיילים נצמדו אל הכותל והחלו למרר בבכי.

אינני זוכר במשך 3 ימי הקרב על ירושלים העתיקה,

חיילים בוכים, למרות העובדה שראו את טובי רעיהם נפגעים.

ואילו עתה כרעו ליד הכותל ומיררו בבכי כילדים קטנים.

חיילים שפניהם מכוסים זיפי זקן וענייהם אדומות

מעייפות של קרב,

התחבקו והתנשקו כשהם צועקים:

                "ירושלים שלנו"

 

*        *        *

 

מדינה צריכה נשק ומשק,

מדינה צריכה שפה וארץ,

אך מעל הכל היא צריכה לב, רוח, נשמה.

ירושלים היא לב האומה.

ירושלים היא התורה והנבואה, הכהונה והמלכות.

לכן, הרבה יש לחשוב על ירושלים וללמוד על ירושלים,

להרגיש את ירושלים, ולחלום על ירושלים.

כאשר אנו נפגשים עם ירושלים,

הננו נפגשים עם התוכן היותר עמוק שבאומה.

(הרב שלמה אבינר(

 

*        *        *

מכתב מירושלים/ רבי שלמה קרליבך

יהודי תמיד נמצא בדרך לירושלים אין כאב בעולם שיכול לגרום לשכוח את ירושלים. אין שמחה בעולם שיכולה לגרום לי לשכוח את ירושלים.

 

רבנו הקדוש המגיד מטריסק ורבנו הקדוש מגורליץ התכתבו אחד עם השני במשך עשר שנים כל אחד התחיל את המכתבים שלו במילים: "לידידי החשוב והיקר " וחתם בשמו "אברמל'ה" או "ברוכיל". אבל בין הפתיחה לחתימה הדף כולו היה ריק. כששאלו את המגיד למה הוא והרבי מגורליץ שולחים כאלה מכתבים אחד לשני הוא ענה "כשכותבים בדיו יש מילים אך כשכותבים בדם אין מילים".

 

כל יהודי בעולם מקבל מכתב מירושלים דף ריק שמתחיל במילים: "ידידי היקר" וחתום "ירושלים". הדף הזה כל כך עמוק וקדוש מצד אחד הוא נותן לך תקווה ומצד שני הוא ממש שובר את לבך.

 

אני כותב לכם אחי ואחיותיי היקרים כשאני מחזיק את המכתב הריק הזה בידי ובליבי. כולנו אוהבים את ירושלים וארץ ישראל כל כך הרבה. אבל מכיוון שהדף ריק כל אחד ממלא את הדף במילים משלו אני יודע שהמילים שכל יהודי כותב בדף באות מרוב אהבה לירושלים. אבל האמת היא, שאני מחכה ליום שבו האבנים השבורות של הכותל המערבי, הלבבות השבורים של עם ישראל השבורים כאלפיים שנה יגלו לי מה ירושלים באמת רוצה.

 

אני מברך אתכם ואותי שמחר בבוקר או אולי הלילה בתוך חלומותינו שנקבל עוד מכתב מירושלים. מכתב שכבר לא מכוסה בדם אלא מלא באור השמש מלא באור הגדול שיאיר מירושלים לתוך עם ישראל ולתוך כל העולם כולו.

                         

                         אחיכם וחברכם שלמה בן פסיא (קרליבך)

         

                                    המשוגע מרוב אהבה לכל יהודי,

          משוגע מרוב אהבה לירושלים

          וברוב שיגעון עדיין מאוהב בכל העולם  

 

*        *        *

    תחושות בירושלים

כשאני נכנס לירושלים, אני כולי שונה.

לא יודע מה יש בה בירושלים הזו,

אבל היא גורמת לי מן משהו כזה בלב….

מן רצון להיות טוב יותר, נחמד יותר, אמיתי יותר…

פעם חשבתי שאולי זה האבנים

אחר כך חשבתי שאולי האנשים בה שונים,

אולי הצלילים, אולי קולות התפילה,

אבל היום אני חושב היום אני מבין

שמשהו במקום הזה, בעיר הקודש הזו, שונה, פשוט שונה

ולכן כשאני בירושלים גם אני קצת משתנה.

 

*        *        *

 

בבואנו לכותל המערבי,

מביעים אנו את אהבותינו לירושלים

וכורתים עמה ברית.

מול הכותל המערבי והר הבית,

בירושלים המאוחדת בירת ישראל,

אנו חשים כחוליה נוספת בשרשרת

הדורות של העם היהודי שהחלה באברהם אבינו,

דרך דוד המלך ושלמה בנו, המכבים ובר כוכבא,

ר' יהודה הלוי, מגניי העיר במלחמת בעצמאות,

חיילי צה"ל במלחמת ששת הימים ועוד אלפי יהודים

במשך הדורות שמשאת נפשם ירושלים.

      ובפי כולנו השבועה:

              "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני".

 

*        *        *

הכותל הזה- מה כל כך מיוחד בו?

הכותל הזה שמע הרבה תפילות.

הכותל הזה ראה חומות נופלות.

הכותל הזה חש ידי נשים מקוננות ופתקאות הנתחבות בין אבניו.

הכותל הזה ראה את רבי יהודה נרמס לפניו.

הכותל הזה ראה קיסרים קמים ונמחים

אך הכותל הזה לא ראה עוד צנחנים בוכים.

הכותל הזה ראה אותם פצועים ושרוטים,

רצים אליו בהלמות לב בשאגות ובשתיקה,

ומזנקים כמטורפים בסמטאות העיר העתיקה.

והם שטופי אבק וצרוביי שפתיים

והם לוחשים "אם אשכחך ירושלים",

והם קלים כנשר ועזים כלביא

והטנקים שלהם- מרכבת אש של אליהו הנביא.

והם עוברים בזעם והם זוכרים את כל השנים הנוראות,

שבהן לא היה אפילו כותל לשפוך לפניו דמעות.

והנה הם עומדים כאן לפנינו ונושמים עמוק,

והנה הם כאן מביטים עליו בכאב מתוק.

והדמעות יורדות, והם מביטים זה בזה נבוכים.

איך זה קורה, איך זה קורה שצנחנים בוכים.

איך זה קורה שהם נוגעים נרגשים בקיר,

איך זה קורה שמהבכי הם עוברים לשיר.

אולי מפני שבחורים בני י"ט שנים עם קום המדינה

נושאים על גבם- א ל פ י י ם ש נ ה.

 

*        *        *

 

"הגעתנו אל ירושלים דווקא בפרק זה של גאולתנו אינה מקרית.

מהלך זה תלוי במצבה הכללי של האומה.

כאשר האומה במצב מתאים – מגיעים לירושלים.

הרב נריה זצ"ל הצביע על כך שבמלחמת השחרור ניסו ארגוני המאבק השונים שהיו לנו אז, ההגנה, האצ"ל והלח"י לכבוש את ירושלים.

אילו הצליחו מי מהם, היו מתפארים לאמור: "לי ירושלים".

אבל, ירושלים לא נתחלקה לשבטים, היא איננה שייכת לאצ"ל ולא להגנה ולא ללח"י, אלא היא של כל ישראל.

אין זוכים בה מתוך פירוד!

לעומת זאת, במלחמת ששת הימים, היה לנו צבא אחד, צה"ל – צבא העם. הייתה לנו ממשלת אחדות לאומית, ובקרב האומה שרר מצב של נפילת מחיצות ושל אחדות לבבות. מתוך כך זכינו והגענו לירושלים".  (הרב אבינר)

 

*        *        *

 

יש לבבות ויש לבבות, יש לבבות – אדם ויש לבבות – אבנים.

יש אבנים ויש אבנים, יש אבני דומה ויש אבנים לבבות כמו שישראל "לב האומות", לב האדם, כן הארץ ומקום המקדש בקרבה – "לב העולם" ולבם של ישראל… וכן האבנים האלה, שארית פליטת הר ביתנו… כי "שכינה לא זזה מעולם מכותל מערבי"… – האבנים הללו לבבות הם לנו זקופים וחזקים עומדים פה טורי האבנים האלה, וכמצבת – חיים מודעים הם: פה חי עם ישראל, פה גנוז אור – חייו, עוז – כוחו וגאון – קדשו, ומופיע ועולה, מתוף שארית פליטת הגלות, בדבר ה' אשר בקרבו לכל העמים, לכל האדם, לכל באי – עולם".

(הרב צבי יהודה הכהן קוק)

 

*        *        *

 

במה נתייחדה ירושלים מכל המקומות?

 

כשם שבכל דבר יש מדרגות, כך יש גם מדרגות בקדושה. כל העולם נברא מלא הבחנות, ואין להתעלם מכך, לטשטש את ההבדלים שיש בבריאה. יחד עם זה, דיפרנציאציה אינה ספרציה, הבחנה ואינה פירוד, פירוד מביא למלחמה וניתוק –  הבחנה מביאה לשיתוף פעולה והרמוניה.

גם בגופו של האדם יש הבחנה בין אבר לאבר, וכשם שבגוף האדם הלב הוא בעל מרכזיות מיוחדת, כך היא ירושלים ביחס לכל ארץ ישראל. אומנם שכם וג'נין הן שלנו, כמו שתל אביב היא שלנו, אבר מאברנו, ואסור לוותר על אף אחד מהם, אומנם לירושלים יש מרכזיות מיוחדת, והיא מרכז לכל הכוחות הפנמיים שבאומה: תורה ונבואה, מקדש ומלכות. ירושלים היא מושב הסנהדרין בלשכת הגזית, גיא חזון, מקום המקדש ובירתנו המלכותית. היא עיר אשר עוצמה מדינית, רוחנית, מוסרית ומשפטית חברו בה יחדיו.

יש מציאות של "כי בחר ה' בציון" המקיפה את כל ארץ ישראל כולה, ויחד עם זה, בתוך ארץ ישראל עצמה יש מקום "אשר יבחר ה' אלוקיך בו". קדוש ירושלים אינה באה להתעלם מקדושת כל מלוא רוחב ארצנו, אלא אדרבה מתעלה עליהם ומתוכם. ירושלים מקודשת מכל ארץ ישראל, מה שנינת לפרש במובן של מ"ם היתרון שירושלים מקודשת יותר מכל ארץ ישראל, אבל לא פחות מזה במובן של מ"ם המקור, שירושלים מקודשת מתוך כל ארץ ישראל, כמו שכתוב: "כי בו בחר ה' אלוקיך מכל שבטיך"(דברים י"ח, ה'), וחז"ל מסבירים שבית המקדש נבנה ממגבית שנעשתה מתוך כל שבטי ישראל (זבחים קט"ז). ככל שניישב את כל ארץ ישראל, גם שכם וגם חברון, יותר תתגלה מתוכה

קדושת ירושלים.

 

(לקט משיחות הרב צבי יהודה קוק זצ"ל)

 

*        *        *

 

קטע טוב, קטע לחשוב…

 

עתה התרחש פה בהר ולמטה אחד המעשים המרגשים והמשונים ביותר.

כובש ההר מוטה גור מודיע: הר הבית בידינו. הרב הראשי של צה"ל מריע בשופר בהתרגשות עצומה ליד הכותל. ראש הממשלה מברך ברכת שהחינו מלב מורטט, מלב העם כולו: שהחינו וקיימנו לעמוד שוב… על יד הכותל. כותל הדמעות של זכר החורבן. חיל ישראלי נדבק לכותל ובוכה: היה לסמל הניצחון.

מה קורה פה? למה ליד הכותל? למה לא על ההר?

מי חשב אותה שעה על איסורים הלכתיים? ודאי לא גור ואשכול ואותו חיל בוכה ואותם המונים שהחלו לנהור אל הכותל. לא הלכה עצרה בידם לעלות ולחגוג בהר המשוחרר. הגלות משך אלפיים שנה גורמת זאת. ציונות אמסיפציונית, אנוסה, גוברת על ציונות גאולתית היסטורית.

חילה צה"ל פורצים דרך שער האריות, ורק עכשיו מעניקים לשער את משמעות שמו. הם פורצים לרחבת ההר. הם ומפקדיהם רצים לאורכו ובאלכסון לרוחבו של המשטח העצום והמופלא, ומחפשים את הדרך ל"כותל". הם שואלים ערבים: איך יורדים אל הכותל? הללו מבוהלים, מראים להם את הפשפש, את המדרגות התלולות לשכונת המוגרבים. והמשחררים יורדים במדרגות דרך הפשפש.

החיילים כובשי הר הבית רצים כאחוזי דיבוק ויורדים אל הכותל, כותל הדמעות, ונדבקים אליו בלהט רב, בבכי עמוק ומזעזע. זה המחזה הדרמטי והמצולם ביותר במלחמת ששת הימים.

חזרנו לכותל! אילו הגענו לכותל בדרך לשחרור ההר, ניחא. מובן. טבעי. אבל לא. הקדמנו לכבוש את ההר. היינו על ההר. ובאורח ספונטאני, לא צו מגבוה, ללא שיקול ותכנון, ירדנו לכותל. בחינת עליה לצורך ירידה.

 

והרי הכותל אף איננו מכותלי בית המקדש, כי אם מחומת הורדוס שהקיפה את בית המקדש. והרי כל קדושתו לא באה לו אלא בעטים של האיסורים שהטילו עלינו שליטיה הזרים של העיר לעלות אל ההר, והיה הוא לנו שריד, זכר, תחליף. ועל כן כותל הדמעות, כי רק את החורבן הזכיר לנו, ואת קלון היותנו למטה, ואויבים למעלה.

אלפיים שנה ציפה אותו הר נפלא, רווי דם קנאים ולוחמים. חיכה להופעת משחררים יהודים. והנה הם, הנה באו לו, פרצו אליו בגבורה עילאית.

אך מה זה? לאן הם רצים המשחררים ההם? למה הם רצים ההרה ויורדים? אל הכותל? העיקר בידיהם, והם רצים אל התחליף? מה קורה פה, אלוקי צבאות ישראל? ההר נרכש ונכבש וטוהר שוב ושוב בימי קדם כמעשה חרות רצוני. אל הכותל נדחפנו, נלחצנו…

 

(מתוך הספר ירושלים – אתגר / ישראל ואריה אלדד, הוצאת כרטא)

 

*        *        *

 

במים ובאש / א. שמאלי

 

עמדתנו הייתה בעיר העתיקה. בחומה ממש ישבנו, בכוך שמעל שער האשפות. הלחם אוזל מכלינו והמים מתעפשים. בגדינו בלים ובשרנו עטוף שריון בוץ דביק ומעלה צחנה. שערנו פרוע וזקנינו מגודלים. העין העייפה באשנב והאצבע כפופה על ההדק.

 – מי שם?

 – אשריקו.

 – מי אתה?

 – מקשר.

 – מהר ועלה!

 – צולפים בי.

 – התכופף והיזהר!

 – באתי.

הבא, נער כבן שתים עשרה. לבוש מכנסיים רחבים ועטוף מטפחת כהה ועל מותניו כרוך חבל, טבעות טבעות. פניו אינם נראים לנו באפלה שבכוך, אך קולו מעיד עליו שבן אחת מעדות המזרח הוא, יליד העיר העתיקה.

 – מי שלחך אלינו?

 – זה מההגנה.

 – ודאוד היכן הוא, הילד שהיה סר אלינו עד עתה?

 – נהרג אתמול בדרכו אליכם.

 – ושימך אתה מה?

 – כבר אמרתי לכם: אשריקו.

 – מי אתה?

 – יהודי מעולי סלוניקי. הבאתי לכם לחם וסיגריות ודרישת

   שלום.

 – מי שלח?

 – אחד ששמו אברהם.

 – ומדוע לא שלח לנו מים?

 – פעמים באתי עד החומה ונאד מלא על גבי, אך הרשעים צלפו

   וניקבו את נאד-העור ורק בחסדי השם יצאתי אני חי ושלם.

 – לא יש לכם מים כלום? – שואל אשריקו וקולו רועד.

 – אף לא לגימה אחת.

 – אל תתייאשו, אני אביא לכם.

 – איך?

 – מהעבר השני.

 – מהירדן?! – הננו שואלים בצחוק.

 – ממעין השילוח.

 – באווירון?

 – למה באווירון? – נעלב אשריקו ופורש את שתי ידיו באפלה –

   קרוב המקום, מהלך רבע שעה ופחות ואפשר לעשות את

   הדרך ברגל.

 – איך?

 – פשוט כך – הוא עונה ומגחך – כבר חשבתי בדבר אתמול

   והיום והכנתי לי את הדבר ברור היטב. אתם תורידו אותי 

   בחבל הזה שעלי בעד הצריח למטה, ואני אתגנב לי בלאט אל

   המעיין, אמלא את הנאד ואשוב ואביא לכם מים חיים.

 – הבלים תדבר!

 – ככה אעשה את המעשה ותשמעו את דברי. הנני שם את נאד

   העור הזה על גבי ועובר בקפיצות מגג לגג שבעיר העתיקה,

   זוחל בכוכים ומתגנב בפרצים, בא בחשאי אל אחד הבורות

   שלהם המלאים מים טובים, ממלא את הנאד וחוזר ומביא

   ומחלק בין הבחורים. מי הבורות שלנו נהרסו ברובם ואלה

   ששרדו – מימיהם רעים ואין לשתותם כלל.

 – ולא יתפשוך?

 – הרי אני מדבר ערבית כאחד משלהם. פני לא יענו בי, כי שחור

   אני כמוהם, ובגדי – כבגדי סבל ערבי.

 – לא נסכן את חייך, אשריקו.

 – ואתם. אתם לא בסכנה תמיד?

 – אנחנו מצווים.

 – אתם מצווים למסור חייכם עלינו ואנחנו פטורים? – שואל

   הנער ברוגז.

 – עודך ילד, אשריקו.

 – עודי ילד? – חוזר הנער ברוגז ואי סבלנות – תראו, תראו –

   הוא אומר בהתירו בתנועות פיתול מהירות את החבל שעל   

   מותניו – אחת ושתיים ונגמר. קשרתי את החבל לצריח הזה

  שבכאן וקצהו כבר שם למטה, לרגלי שער האשפות. גופי דל

   ורזה והריני נדחק ויוצא באשנב הזה, נאחז בחבל הקשור –

   ושלום!

הדבר נעשה כהרף עין וכדי נשימה אחת, ולא הספקנו לתפוס בו ולהניאו מהמעשה. וטרם עלה בידנו לזוז לעבר האשנב ולאחוז בחבל המשולשל – והנער נדחק כנימיה גמישה וזריזה בחור הפרוץ ונעלם.

 – אשריקו, חזור! – קראנו כולם נסערים.

דממה, אפלה ופחד-פחדים.

כבני יעקב אחר מכרם את יוסף אחיהם הקטן לישמעאלים, כמוהם ישבנו שחוחים ונכלמים.

 – לא יכלת לתפוס בחבל שעליו?

 – ומדוע לא נאחזת אתה במטפחת שעל ראשו?

 – בידנו ממש רצחנו את הנער!…

שקט ודממה מסביב והס. מדוע נדמו פתאום המרגמות? העיפו אויבנו ושנת רפאים נפלה עליהם בעצם סערת המלחמה?

דום. נדמה, שגם הם עצרו נשמתם ועוקבים בעיניים חודרות ובולשות אחר הנער הקטן, הזוחל ומתפתל בין שיחי הירק והקוצים, המשתרעים בין שער האשפות והמעין, מעין השילוח שבמדרון…

שקט ודממה, אך כנפשותינו סערה. איך נישא פנינו בפני שולחי הנער ואנחנו ערבנו אותו? איך נרים ראשנו וכה הסכלנו עשה?!…

 – מה השעה, חברים?

 – חצות לילה בקרוב.

 – כשלוש שעות כבר עברו מאז יצא הנער ואין קול ואין עונה…

 – הקשיבו יפה: האין זה קול צעדים חרישים למטה?

 – כן, צעדים בדממה.

 – מי שם?!

 – אשריקו.

 – החזרת בשלום, ילד פוחז?

 – שבתי בלי מים.

 – מהר וכרוך את החבל סביב גופך ונעלה אותך סוף סוף!

 – לא אוכל, חברים.

 – מה היה לך, אשריקו?

 – מוות בנאדי.

 – הבלים תדבר!

 – היו שלום, חברים…

 – כרוך את החבל ונמשוך אותך למעלה!

 – ימות אחד ואל ימותו חמישה.

 – מה עשו לך הנבלים?

 – הם שמו מוקש בנאדי וישלחוני אליכם.

 – מהר והתר את הנאד ופרוק אותו מעל גבך!

 – הם קשרו את ידי אל גבי ולא אוכל התירן…

 – המתן, הנה נרד אליך ונכרוך את החבל סביבך!

 – חייכם יקרים משלי.

 – היזהר!…

קול נפץ אדיר הפסיק את שיחתנו והאוויר נזדעזע כולו והדף אותנו אל מעמקי העמדה.

 – אשריקו! – פרצה מפי כולנו קריאת כאב, כשהננו נצמדים

   לאשנב עם שוב הדממה – אשריקו!!

מעבר מעיין השילוח עלה באוזננו קול צחוק פרוע – כמענה לקריאתנו הנואשה…

 

*        *        *

 

"ירושלים תבנה

רק כאשר ייכספו לה בני ישראל

תכלית הכוסף"

 

(ריה"ל)

 

*        *        *

 

מספרים על צדיק גדול. תלמיד חכם מופלג שגר בדורות האחרונים בעיה"ק ירושלים.

אותו צדיק, ממעט היה לצאת מירושלים וכמעט שלא עזב את עיה"ק, אלא לצורך מצווה שנזדמנה לו כמו עריכת ברית מילה או עריכת חופה.

אחד מהמקורבים אליו הבחין בתופעה מוזרה – בכל פעם שיצא הצדיק מירושלים, היה נוסע בתחבורה ציבורית והיה מתעקש בכל פעם לשבת במושב מסויים.

בכל נסיעה שיצא מירושלים – התעקש הצדיק לשבת במושב האחורי ביותר של הרכב, ואילו כשחזר לירושלים התעקש לשבת במושב הקדמי ביותר של הרכב בו נסע.

אותו מקורב אזר אומץ ושאל לו לצדיק לפשר מעשיו.

השיב לו הצדיק: איני נוהג לצאת מירושלים, וכשאני נאלץ לעשות זאת, ולהתרחק מעיה"ק וממקום המקדש – רוצה אני לצאת כמה שיותר בסוף – לשהות עוד כמה שיותר זמן בעיה"ק, ולכן אני יושב במושב האחורי, ואילו כשאני חוזר – רוצה אני להיכנס בשעריה של ירושלים במהירות הגדולה ביותר, ולכן אני יושב במושב הקדמי…

קבצים מצורפים

לפעולה זו לא צורפו קבצים

פוסטים נוספים