למה אנחנו מדריכים?

 

מטרות:

נשתדל ונקווה בע”ה שע”י הישבץ הזה יתחדדו למדריכים כמה דברים:

1- בירור תפקידם החינוכי

2-חזרה על היסודות שעליהם מושתתת ההדרכה: קשר אישי, אישיות לדוגמה ופעולות.

3-שידול הצוות לחשיבה עצמית

הישבץ/פעולה הנ”ל נועד כדי לרענן את הערכים שכבר ידועים, במקרים שבהם הצוות זקוק לרענון ערכי. ניתן גם להעביר את הפעולה לחב”ב שנכנסות להדרכה.

הערה חשובה: הפעולה יחסית עמוקה ודורשת הקשבה- נא לשים לב שזה אכן מתאים לרמה ולסגנון של הצוות שלכם, אם לא אפשר להקליל קצת ולשנות את סדר הדברים ותוכנם, בהצלחה רבה:)

 

עזרים:

• נייר רצף גדול,
• טוש,
• בקבוק מים וכוס
• דף שעליו כתוב: ‘לחנך דור עובד ד'”!!!!
• דפים קטנים עם המקורות. (מצורף קובץ להדפסה)

 

 

שלב א:

לוקחים נייר רצף גדול ועליו כותבים בגדול: למה אנחנו מדריכים?

מעוררים דיון ועורכים סיור מוחות, המדריכים יעלו רעיונות ויגידו את המסקנות שלהם מתוך חוויותיהם בסניף וכיצד הם רואם את המציאות מתוך הפגישה שלהם עם ההדרכה.

את כל התשובות שלהם כותבים על נייר הרצף, זה יוסיף בהירות וחדות של הדברים וגם יעורר אותם לרצות להבין באמת את התפקיד ובעיקר לדעת מה חברים שלהם חושבים ומרגישים.

(בתקופת סגר ניתן לעשות זאת בפאדלט / קובץ משותף בדרייב)

2-אחרי הכתיבה נדביק על נייר הרצף דף יפה שעליו כתוב: “לחנך דור עובד ד’!” חשוב להבהיר שיש מטרה עליונה ולהציב אותה בגלוי.

מסכמים: אל תתבלבלו, אתם לא גננות והסניף הוא לא קייטנה.

אנחנו בונים את הקומה הרוחנית של ילדי ישראל!

קומה שמתחילה בשלבים הצעירים של החיים ובסוף- אלו יהיו הדורות הבאים שינהיגו את האומה בארץ ישראל בע”ה.

אם מסתכלים בחיצוניות הסניף נראה קצת כזה, חניכות בגילאי 9 עד 15, משחקים, ‘צחוקים’ וכיף… ויחד עם כל החגיגה והכיף של הפעולות צריך לא לשכוח שכל אלה הם הדרכים והאמצעים למהות האמיתית של תנועת אריאל ושל הסניף בפרט. לא שחלילה נזלזל בחשיבות של הכיף וההנאה, יש להם ערך חשוב מאוד, אך נזכור שיש מטרה יותר עליונה שלשמה באנו להדריך.

 

שלב ב:

יש 3 דרכים להביא את זה לידי ביטוי ולממש בפועל את ה: לחנך דור עובד ד’:

1-פעולות. (אם יש רצון וזמן אפשר להביא משהו נחמד שקשור לפעולות, לחלק רשימה של אנקדוטות ומשחקים או להביא דף על איך בונים פעולה)

2-קשר אישי מקריאים את הקטע: “המחנך שרוצה לגלות את נשמת התלמיד הטמונה והגנוזה בו, לגדלה ולהבעירה שתבער באש של מעלה למרום וקדוש, ומוכרח הוא להרכין את עצמו אל התלמיד המתחנך על ידו, ולחדור אל תוך קטנותו ונמיכותו, עד אשר יגיע אל ניצוץ נשמתו הגנוזה אף נעלמה ולהוציאה, ולהצמיחה ולגדלה.” (האדמור מפיאסצנה)

3- אישיות לדוגמא- נקריא את הקטע הזה של הרב אבינר: הילד הזה הוא בעל כישרון קליטה רב משל המבוגר, אבל יחד עם זה, המחנך אינו יכול לתת מה שאין בו. אי אפשר לחנך למידות טובות, מי שאין לו מידות טובות. במקרה כזה כל הסיפורים אינם עוזרים, כי הילד איננו טיפש. אולי איננו יודע לנסח זאת במילים, אבל הוא רואה שמה שהמחנך אומר זה “אחד בפה ואחד בלב”. יכול להיות שמחנך הוא בעל חוש-תיאטרלי ומסביר משהו בהתלהבות, אבל הילד אינו נופל בפח. היו אנשים שהציגו בתיאטרון טרגדיה עצובה וכשהם גמרו את ההצגה, והורידו את הוילון, כל הקהל שמעבר לווילון היה שטוף דמעות ונרגש מעוצמת המשחק. מצידו השני של הוילון רקדו השחקנים מרוב שמחה, על שהצליחו לתפוס את הציבור. אצל הילד, אין זה מסתדר כך, יש לו חוש טבעי, אינטואיטיבי, להבחין אם אנחנו “מספרים לו סיפורים”- או מדברים מתוך עצמיותנו. איני מתכוון לומר שכל אחד מסוגל לתת לילד לחוות את סיפורי התנ”ך: אבל צריך, לכל הפחות, להראות שהמאורעות המסופרים בתנ”ך שייכים לעולמנו הפנימי. אם לא כן סיפורי מחנכים את הילד לצביעות, ואולי מוטב לשתוק. מחנך אמיתי אינו אדם שנותן פקודות, ואומר לילד: “אתה רואה את ראש הגבעה? רוץ, טפס על ראש הגבעה”. מחנך אמיתי מטפס בעצמו אל ראש הגבעה ומתאמץ לגרור אחריו את הילדים שלו, או את החניכים שלו. אין הכוונה למושג השטחי של מתן “דוגמא” לילדים, כי בנתינה דוגמא יש מלאכותיות רבה. רבנו הרב צבי יהודה היה ממשיל משל, לפיו מחנך הוא כמו תנור חם: הוא מחמם, רק אם הוא חם בפנימיותו. אם אני רוצה לעורר אצל חניכי את הרצון הטוב, עלי לטפח את הרצון הטוב שלי ואז הוא נדבק גם בילד. לא דרך הלימוד דווקא, אלא גם דרך החיקוי. החיקוי מתחיל בגיל הרך, בחיקויים של דברים של מה בכך מחנך בעל מידות טובות מעורר הזדהות, וילד יכול גם להזדהות עם מישהו שכבר אינו חי. הוא יכול להזדהות עם אברהם אבינו, אבל זאת בתנאי שאין סתירה בין הסיפורים הללו לבין חיי המחנך. מכאן שאפשר להשפיע מידות טובות על הילד, באופן “ישיר”. מי שיש לו מידות טובות “מדביק” אחרים, ונוצרת סביבו ספיגה. כאשר יש לי רצון, או מידה טובה מסוימת, מתעוררת בי תשוקה לתת אותה במתנה למי שקרוב אלי. (הרב אבינר, “החינוך הטבעי”)

אפשר גם להמחיש את הנקודה של אישיות לדוגמה ע”י סיפור יפה על רבנו הרב צבי יהודה זצ”ל- משל הכוס המלאה: תלמיד צעיר בישיבה בא לפני רבנו, הרב צבי יהודה: “הרב, יש לי רצון עז להשפיע על אחרים, לתקנם, לזכותם, להחזירם בתשובה. מה עלי לעשות”? נטל רבנו כוס בידו האחת, קנקן מים בידו השנייה, והחל מוזג מים לכוס באיטיות רבה. התלמיד ראה שהכוס מתמלאת ומתמלאת עד שנמלאה כולה ורבנו ממשיך לערות מים, והמים גולשים החוצה. אמר התלמיד: “הבנתי!”. כלומר: אדם מתמלא בעצמו בחכמת התורה עד שתורתו נשפכת החוצה. מתמלא כל-כולו בחסד – עד שהוא גולש החוצה. כדאי להביא כוס ומים ותוך כדי שמספרים גם להמחיש את זה במציאות- זה ממש יכול לשדרג את ההבנה של המסר.

 

צופר.

“פעם חשבתי שלהיות מדריך זה להיות שמח,

בלי בעיות הכל נחמד, הכל פורח.

אז, האמנתי שמדריך הוא כל יכול,

אחד כזה חכם, יודע הכל.

אבל עכשיו אני יודע שלהיות מדריך – זו לא סתם מילה.

זו מלאכה בכלל לא קלה.

הדרכה זו עבודה קשה-

זה להכין כל שבוע פעולה חדשה,

זה לחייך בכל מצב רוח,

זה לב שתמיד צריך להיות פתוח.

זה לא רק להעביר איזו פעולה חכמה,

לסגור את הספר ולומר “שלום”,

אלא לחיות את זה עם כל הנשמה ובכל שעות היום.

הדרכה זו יד שלוחה,

דלת פתוחה,

והתרוצצות בלי רגע מנוחה…

זה למצוא בכל חניך את הטוב כי בכל חניך טמון אוצר.

צריך להתמודד על אף שלא רואים פירות תוך זמן קצר,

ולנו נותר רק להאמין שגם אם עינינו בזאת לא תחזנה,

לא עמלנו לשווא “וגם כי יזקין הנער לא יסור ממנה”.

 

 

לסיכום:

1-מטרתנו בסניף: לחנך דור עובד ד’. הכיף וההנאה שיש בסניף משמשים כדרך להשגת מטרה עליונה יותר, יש להסתכל בגדלות ולהבין שכל המעשים שאנחנו עושות בסניף מכוונים למהות עליונה.

2- ע”י קשר אישי עם החניך וירידה לקומתו תיתכן אפשרות של גילוי הנשמה שבו. אסור להשאר ב: ‘גבוהה גבוהה’, אלא לרדת ממש לכל חניך. הקשר האישי מעצים מאוד את החניך. וכך גם המסרים והתכנים יכולים לחדור אליו פנימה- ע”י כך שהחניך מקבל את המסרים מאדם קרוב שמכיר אותו ומעריך אותו.

3-אישיות לדוגמה זה המפתח המהותי, לא רק דוגמה חיצונית וסתמית, אלא לחיות את הדברים באמת, החניכים בוחנים אותנו ויודעים היטב אם אנחנו מציגים הצגות או מדברים מתוך האמונה האמיתית שלנו. עיקר החינוך מתחיל קודם כל בחינוך העצמי שלנו!!! ככל שנהיה יותר מלאים בטוב, בתורה ומידות טובות- זה יתפשט מאיתנו ויוקרן החוצה- כמו כוס המים המלאה.