עקיבא עמד בחוץ בחשש. חבריו רעשו בפנים, והוא חיכה עשר דקות מחוץ למבנה עד שהרגיש בטוח מספיק בשביל להיכנס.
הוא נשם עמוק, ונכנס לסניף.
"עקיבא! נזכרת לבוא!" קרא שמעון.
עקיבא ניסה להיות מצחיק, "כן, שכחתי את השעון בבית…" אבל זה לא כל כך הלך לו.
"בגלל זה אחרת למדורה בשנה שעברה?" שאל עומר בלעג, וחלק מהחברים צחקקו. עקיבא הסתכל עליו במבט מאיים עד שכולם השתתקו.
יוחאי המדריך השתיק את כולם והתחיל לדבר על המדורה הקרבה. "תקשיבו, חבר'ה. השנה עושים מדורה פיצוץ. כל השבטים יבואו להסתכל, והם אפילו לא ייצטרכו לקום, כי יראו אותה מכל קצוות היישוב. מה אתם חושבים שצריך בשביל מדורה כזו?"
"קרשים." אמר אחד.
"אש," הפטיר אחר, וגרם לגל גיחוכים.
יוחאי נראה לא מרוצה. "עוד דברים?" שאל. החניכים נענעו בראשם. יוחאי המשיך, "זה ברור שצריך עצים ואש, אבל כל מדורה יכולה לדלוק בעזרתם. תנסו לחשוב טוב טוב מה צריך בשביל מדורה ענקית."
החניכים חשבו קצת, ואחר אמר שמעון, "אולי צריך הרבה ילדים? אתם יודעים, שיהיה מי שיאסוף קרשים, יביא תפוחי-אדמה, ישיר שירים בקול…"
יוחאי חייך. "אתה ממש מתקרב. יש למישהו עוד רעיונות?" שררה שתיקה ולאחריה אמר יוחאי, "בסדר. אם זה מה שצריך, זה מה שיהיה. מחר איסוף קרשים בשעה חמש, וכולם לבוא! מי שלא מגיע הורס לכולם."
כעבור שבוע אסף יוחאי את כל החניכים ואמר, "אתם שמים לב שהערימה שלנו לא גבוהה מספיק? בעוד שבוע ל"ג בעומר, ועדיין לא הגענו לגובה הנדרש!"
החניכים הסתכלו אחד על השני בדאגה מהולה באכזבה. הם לא מלאו את תפקידם כראוי?
יוחאי חיכה לרגע הזה, ושאל שוב אם יש להם רעיון איך להרים את המדורה.
עקיבא חשב רבות לפני שפתח את פיו. "אולי, אולי צריך קצת… אתם יודעים… גיבוש בינינו. כלומר, לא שאנחנו לא מגובשים, אבל לא יזיק עוד קצת שילוב בין כולם."
עומר שאל, "למה אתה מתכוון בשילוב?", ואור ענה, "לא יודע. אבל מה זה משנה כבר? מחר אסיפת קרשים ותבואו."
עברו עוד יומיים, והערימה נשארה כפי שהיא.
בפגישה האחרונה לפני ל"ג בעומר, הכריז עקיבא על מהפכה. "חברים, זה לא יכול להימשך ככה. אתם יודעים למה התכוונתי בשילוב? התכוונתי לכך שלא רק עומר ושמעון ילכו מקדימה ויגידו לכולם איפה יש קרשים. התכוונתי לכך שלא רק אור יגיד לכולם מתי לבוא. אם הייתם שואלים אותי, לדוגמא, הייתי אומר לכם שיש בצד השני של השכונה ערימה ענקית של קרשים הפקר."
שמעון נדהם. "למה אף פעם לא אמרת?" שאל את עקיבא, וזה אמר לו, "אף פעם לא התעניינתם".
רעיון נוסף נשמע מהשוליים, "מה דעתכם להעביר את השעה לשש? בחמש עוד חם ואנחנו מספיקים הרבה פחות…". אור הסתכל על אלעזר בבוז, ואחר בהבנה. הוא צדק.
אבל עכשיו זה כבר לא שינה. השעה היתה כבר שבע, והערימה עודנה נמוכה.
למחרת הגיעו כל הילדים אל המדורה, שהיתה רגילה בגובהה, כשאר המדורות. אך בניגוד לשאר השנים, בשנה זו רקד עומר בחיבוק על יד עקיבא, ואור שר במלוא גרון יחד עם אלעזר.
והמדורה בערה בעוצמה עד תחילת הבוקר.
