איזה מן חבר?! אתה שומע אותי?
אתה שוב לא מסתכל עלי…
ובעצם, מתי אתה כן מעיף מבט לעברי?
הנה, אני קולט את עיניך המרצדות מפה לשם.
על מה בדיוק אתה חושב?
כן, יש לך אלף ואחד עיסוקים אחרים,
חוץ מאשר להיזכר בי.
לא, לא, אל תתנצל. אני לא אאמין לך.
חשבתי שאנחנו חברים.
כלומר, תמיד ביחד!
ביחד כשטוב וביחד כשרע.
איזה תמים הייתי.
בהתחלה סירבתי להאמין שאתה יודע לבכות לי רק כשרע לך.
כשאתה צריך איזו כתף להשען עליה.
אבל עם הזמן הבחנתי שאת הדברים הבאמת שמחים שלך אתה אוהב לשמור לעצמך ולאחרים.
אני חושב שאפשר לקרוא לך “חבר לעת צרה”
כשיש לך צרה. אתה תמיד מופיע כ”כ נרגש. כ”כ כואב, כ”כ מעורר רחמים.
הנה, רק אתמול רצית זוג אופניים חדשות.
איך רצת אלי בכזו התרגשות.
תיארת בדיוק מה אתה רוצה. ביקשת. התחננת…
זה היה מדהים לראות אותך ככה, כמה נרגש.
וזהו, אחרי שיש לך כל מה שאתה רוצה אתה הופ…נעלם!
אני פשוט נגד חברות חד צדדית, זה הכל.
ראה, אפילו עכשיו אתה לא מסוגל להקשיב לי כמו שצריך.
אני יודע, צריך לקרות משהו כדי שתתנער.
כדי שתוכל להסתכל בי טוב טוב, ולומר מכל הלב מה שיש לך להגיד.
אולי אני נשמע כועס, או מרוגז…
הייתי אומר שההגדרה הטובה ביותר היא מאוכזב.
אבל אני פה למרות הכל.
מחכה לך.
מאמין בך.
יודע שאתה יכול גם אחרת,
ממני
הסידור שלך