או חברותא או מיתותא (פעולה)

הקדמה: מדריך, שים לב!

הפעולה הזאת עניינה בנושא רגיש מאוד: הדחוי בחברה.

בכל חברה ישנם כמה ילדים “שנושאים תפקיד זה”, וייתכן מאוד שגם בשבט שלך…

כדי שנוכל להגיע עם השבט לדיון מעשי ולשפר את ההתנהגות כלפי החניכים האלה,

עדיף יהיה אם הם לא ישתתפו בפעולה הזאת.

ניתן לגייס נציגים מחבריא ב’ לעניין הזה, שיפעלו את החניכים הנעדרים באופן בזמן הפעולה,

או לחשוב על דרך יצירתית אחרת ולגרום להם לא להיות בפעולה.

אם הם נמצאים, יש להיזהר מאוד ולדבר בעדינות יתרה, בכלליות ולא לרמוז,
ואת הדיון המעשי לקיים בהזדמנות אחרת, ואולי אף להיפגש עם השבט בזמן אחר ולדבר על כך.

פעולה כזאת היא חשובה מאוד, בבחינת הצלת נפשות ממש!!!

חשוב להעביר אותה ולדבר על הדברים האלה, בייחוד בשבטים שיש בהם בעיה מהסוג הזה (איפה אין???)

בהצלחה!

 

 

1. החניכים יפנימו עד כמה חשובים החברים לאדם, עד כי אדם ללא חברים נחשב למת!
2. החניכים יפתחו מודעות למצוקתו של הילד הדחוי בקבוצה ויהיו רגישים לה.
3. החניכים יכירו באחריותם כפרטים וכקבוצה למנוע שחברים בקבוצה יידחו חברתית, ויחשבו על דרכים לסייע לילדים שנקלעו למציאות כזאת. 

• מלפפון
• כדור
• מקורות

שלב א’- בשביל זה יש חברים!

 

נפתח בכמה משחקי קבוצה בהם אחד החניכים מתמודד מול כל הקבוצה (ניתן לבחור רק משחק אחד/ שניים):

1. משחק המלפפון: נסדר את החניכים במעגל כשהם צמודים זה לזה, ויעבירו מאחורי גבם מלפפון. חניך אחד עומד בתוך המעגל, ועליו לנסות למצוא היכן נמצא המלפפון, בעוד שהאחרים צריכים להשתדל להסתיר זאת ממנו.
   
2. משחק המעגל: עומדים במעגל, כשחניך אחד נמצא מחוץ למעגל ועליו לנסות להיכנס פנימה. על האחרים למנוע ממנו לעשות זאת, על ידי כך שהם נצמדים זה לזה.
   
3. קוף באמצע: עומדים במעגל, חניך אחד עומד במרכז המעגל ושאר החניכים משחקים “מסירות”. החניך שעומד באמצע מנסה לתפוס את הכדור, כאשר הוא תופס- החניך האחרון שזרק מחליף אותו במרכז המעגל.

 

המדריך יקיים סבב תחושות וישאל:

מה המשותף לכל המשחקים ששיחקנו? (כל הקבוצה נגד ילד אחד…).

 

המדריך יפנה למתנדבים שבכל משחק ויבקש מהם לתאר איך הרגישו במהלך המשחק (חוץ מאשר הכיף…),

ויבקש גם מהקבוצה לתאר איך הם הרגישו כתוצאה מהדחייה של החניך הבודד.

 

המשחקים הציגו לנו מצב קשה מאוד שקיים גם במציאות. האדם הוא יצור חברתי והוא צריך חברים מסביבו.

כשלמישהו אין חברים, וכל הקבוצה עומדת כנגדו, הוא מרגיש בודד, וזו תחושה קשה מאד.

אין מי שיעזור לך, אין לך עם מי להתחלק בחוויות, בשאלות, בפחדים,

 אין את מי לשתף בדברים הטובים- זהו מצב מאוד מאוד קשה.

 

את הצורך הקיומי של האדם בחברים, אפשר לראות בסיפור המובא בגמרא בתענית,

על חוני המעגל שהתעורר משינה של שבעים שנה, ומצא את עצמו בודד ללא חברים.

 

המדריך יספר לחניכים את הסיפור בעל-פה.

 

“יום אחד היה הולך חוני המעגל בדרך, ראה איש שהיה נוטע חרוב.

 שאל אותו: מתי העץ יניב פירות? ענה לו: לאחר שבעים שנה.

אמר לו: וכי אתה בטוח שתחיה שבעים שנה?

אמר לו אותו אדם: אני באתי לעולם ומצאתי חרוב נטוע מניב פירות.

 כמו שאבותיי שתלו לי, כך אני שותל לצורך בני.

ישב חוני המעגל ואכל סעודה. תוך כדי כך נרדם, וישן שבעים שנה.

 כשנתעורר ראה את אותו אדם שאוכל פירות מהחרוב.
שאל אותו: האם אתה הוא ששתלת את העץ? 

אמר לו: אני נכדו של אותו אדם שנטע.
אמר לו : מכך אני למד שישנתי כבר שבעים שנה.

ראה את חמורו שנולדו לו ולדי ולדות.

הלך לביתו ושאל: האם בנו של חוני קיים? 

אמרו לו: בנו נפטר, בן בנו קיים.
אמר להם: אני בעצמי חוני!
לא האמינו לו.
הלך לבית המדרש, ושמע את חכמים שאומרים שהלימוד ברור –

 כמו בזמן שחוני היה קיים, שכל שאלה שנשאלה לחכמים היה מברר להם.
אמר להם: אני חוני. לא האמינו לו ולא עשו לו כבוד כפי מה שראוי לו.

התעצב חוני המעגל מאד, התפלל ומת.
אמר רבא: זה מה שרגילים הבריות לומר: “או חברותא – או מיתותא.”

זאת אומרת: או שיש לאדם חבר טוב – או שהוא באלכלל מיתה.”

(מסכת תענית כ”ג, א‘)

 

נשאל את החניכים:

מדוע חוני המעגל כל-כך התעצב, עד שבא לידי מוות?

מה היה הגורם למותו של חוני המעגל?

 

(חוני מצא את עצמו בודד מאוד לאחר שהקיץ משנתו הארוכה. אף אחד לא האמין לו שהוא חוני ולא התייחס אליו.

לא היה לו קשר קרוב עם אף אחד, והוא חש בודד מאד…

כשאדם בודד ולא מוצא נפש קרובה שתבין אותו, העצב שלו כל כך גדול, עד שעלול להביא אותו לכלל מיתה!

 כמו שיש צורך לגוף באוכל, וכשאדם רעב מאד הוא חלילה עלול למות, כך גם יש צורך לנפש בחבר.)

 

נחזור למשחקים בהם פתחנו את הפעולה ונשאל:

האם לדעתכם יש ילדים בקבוצה שמרגישים כך במציאות ולא רק במשחק,

ומתמודדים עם מציאות כזו יום יום, לא רק במשך 3 דקות???

 

שלב ב’- אחד בודד מכולם

 

בשלב הזה ננסה להפנים את חווייתו של הילד הדחוי.

לשם כך, יקריא המדריך את סיפורה של עדי, כפי שכתבה ופרסמה אותו באתר “חברים מקשיבים”,

סיפור זה מדבר על ילדה שהוחרמה בשנות היסודי והייתה מנודה בחברה.

היא מספרת על השפעת החרם על המשך החיים שלה.

(מפאת אורכו של הסיפור לא הבאנו את כולו כאן, לקריאת הסיפור המלא)

 

 

להעדפתך, אם נראה לך מתאים יותר לחניכיך ולמציאות החברתית שהם חווים,

קטע קצר יותר, המתאר מעט מחוויותיו של הילד הדחוי, בחר בו סביבו ופתח עליו דיון דומה:

 

מיומנו של “צחי כרוב”:

“כל יום כשאני חוזר מבית הספר, אני פוגש את אמא והיא שואלת אותי איך היה היום.

 אני אומר לה שבסדר ומתיישב ליד המחשב, החבר הכי טוב שלי.

הכי טוב זה לשחק במחשב, הוא אף פעם לא צוחק עלי ולא מתלחשש מאחורי הגב.

אה, והכי חשוב – הוא גם לא קורא לי “צחי כרוב”.

הייתי רוצה לספר לאמא שקוראים לי ככה בבית ספר,

אבל כל פעם שאני פותח את הפה אני מרגיש גוש גדול שעומד לי בגרון ואני מוותר על זה.

אז אני כותב ביומן, ואני מרגיש שזה מקל עלי.

 

שלשום הגעתי לבית ספר, והתיישבתי במקומי ליד נדב,

 שכל יום כמו תוכי מתלונן למורה “למה שמת אותי ליד המעצבן הזה”.

היום הגעתי שתי דקות לפני השיעור, ובזמן שכולם הקשיבו לחוויות של עידו מהטיול באנגליה והריצו צחוקים,

 אני בדקתי מה יש לי בסנדוויץ’….

אוי לא. אמא שמה לי כרוב ומיונז, עוד פעם. מה אעשה? שוב הם יצחקו עלי.

 

אני בעצם לא זוכר איך הכול התחיל, אבל מאז ומתמיד לא רוצים אותי. לא רוצים לשחק איתי כדורסל,

אולי בגלל שאני קצת נמוך. אז מה?

אני דווקא מוסר טוב. אני לא מבין אותם.

לא רוצים שאשב לידם. מה, יש לי ריח לא טוב? אני דווקא דואג לניקיון וסדר. אני לא מבין!

 

אני דווקא משתדל מאד, אני מאיר פנים לחברים ומתעניין בשלומם. אבל הם די אדישים לזה, במקרה הטוב.

במקרה היותר גרוע – מה שקורה בדרך כלל – הם צוחקים עלי וממציאים עלי שירים.

 “צחי כרוב” הם קוראים לי, לא יודע מה יש להם מהכרוב שבסנדוויץ’ שלי.”.

 

 

שלב ג’- לא תעמוד על דם רעך!

 

אם לא מתפתח דיון שכזה, ישאל המדריך:

איך יכול היה הסיפור להיגמר אחרת?

מה היו יכולות לעשות חברות הכיתה של עדי כדי למנוע את הסבל שעברה?

 

המדריך יעודד כל הצעה מעשית חיובית שיעלו החניכים, גם אם היא אינה ריאלית,

וזאת כדי לפתח את הרגישות ואת עומק המחשבה של החניכים בעניין.

 

דוגמאות להצעות מעשיות:

חברות מהכיתה מוחות כנגד ההשפלה שעדי עוברת על ידי גלי, ומתגייסות להגנתה של עדי/

חברה מתקשרת לעדי אחר הצהריים ומתעניינת בשלומה / מציעה לה ללמוד ביחד / לשחק / מזמינה אותה אחרי ביה”ס / וכד’.

 

חשוב שהשלב הזה יסתיים בסיכום מפורט של הרעיונות, ואם הדבר נדרש בקבוצה – גם בקבלות מעשיות.

העצם בפני חניכיך את הכוח שיש בידיים שלהם – להציל חבר/ה, להציל ממש! האם יתעלמו מזכות – חובה זו???

שבח אותם על כל רעיון, והדגש שלא המדרש עיקר, אלא המעשה.

 

איננו תמימים לחשוב שפעולה אחת תשנה את המצב החברתי בשבט או בכיתה,

אך אנחנו מקווים שהפעולה הזאת תעורר רגישות, רצון טוב, ותפיסה אחראית,

ואם כך יהיה בעניין הכאוב הזה שהוא בדמנו ממש, הרי זה שכרנו.

 

 

בפעולה הזאת הבנו, עד כמה חשובים החברים לאדם.

הצורך החברתי הוא צורך בסיסי של כל אדם, וכאשר לאדם אין חברים הוא חש בדידות.

במשחקים ששיחקנו חשנו את הקושי שבחוויית הבדידות, קושי גדול כל כך, עד שחוני המעגל נפטר כתוצאה ממנו.

 

כדי להפוך את הדיון למעשי, הבאנו את סיפורה של עדי,

הסיפור מביא את הפן האישי של הילד הדחוי וממחיש לנו את עוצמת הכאב של חווית הבדידות,

חוויה שמלווה את הילד הדחוי חברתית כל יום וכל שעה.

 

הבנו שיש לנו אחריות, גם כפרטים וגם כשבט, למנוע מצב שאחד מחברינו יחווה בו, חלילה,

חוויה של דחייה, וחשבנו על דרכים שאפשר למנוע בהן מצב כזה.