כשאני פוגש עני (פעולה)

1. החניך יבין, שמצוקה כלכלית יוצרת מצוקות רגשיות-נפשיות של בושה, תסכול, דאגה ועוד.

2. החניך ייחשף למצוקה הנפשית של העוני, ומתוך זה יתעורר לחוש אמפתיה כלפי הסובלים ממנה.

3. החניך יבין, שאנשים השרויים במחסור כלכלי על כל השלכותיו, עשויים להימצא גם בסביבתו הקרובה – במשפחתו, אצל חבר, מדריך או שכן, וילמד לפתח אליהם רגישות.

 

 

עזרים

• כיבוד לסעודה שלישית (אפשר לבקש מהחניכים להצטייד בכיבוד הנדרש)
• כרטיסי הנחיה לסעודה שלישית
• עזרים לסיפורי הסיטואציות לשלב ב'
• מכתב לשלב ג'

 

סעודה שלישית עם כללים מיוחדים

 

המדריך יערוך שולחן עם כיבוד, ויזמין את החניכים לסעודה שלישית עם כללים מיוחדים.

נחלק לכל חניך צלחת ופתק עם ההוראה, איזה מאכלים וכמה הוא רשאי לשים בצלחתו, ובאיזה צד של השולחן עליו לשבת.

על החלוקה להתנהל בדממה. כל חניך בתורו ייגש לשולחן לקחת כיבוד ע"פ ההנחיה בפתק, ויתיישב במקום שיועד לו.

 

הכרטיסים שיחולקו לחניכים יהיו משני סוגים (הכיבוד הרשום הוא רק לדוגמא, תוכלו להחליפו לפי תפריט אחר שתבנו אתם):

אתה רשאי לקבל:

חופן בייגלה, חופן ביסלי, חופן במבה, 6 ופלים ו-5 סוכריות טופי.

לאחר שתמלא את הצלחת, שב מצד ימין של השולחן.

 

אתה רשאי לקבל:

2 בייגלה, ופל אחד וסוכריית טופי אחת.

לאחר שתשים את הכיבוד בצלחתך, שב בצד שמאל של השולחן.

החלוקה לקבוצות מדגישה את ההבדלים ובדומה לחיים, יוצרת "שכונת עוני".

לאחר זמן מה, נחלק לחניכים פתקים נוספים ששומרים על אותה החלוקה – היושבים בצד ימין יזכו לאוכל רב,

ואילו היושבים בצד שמאל, יקבלו שוב מעט אוכל.

לאחר מכן יערוך המדריך סבב חלוקה שלישי, ושוב תישמר החלוקה הראשונית.

יש להניח, שבשלב הזה תיווצר תחושת ההתמרמרות ותסכול בקרב הקבוצה המקופחת היושבת משמאל.

המדריך יוציא את שאר האוכל והחניכים יאכלו כרצונם, כדי שלא יישארו חניכים רעבים…

 

לאחר שכולם יאכלו לשובע, נשאל את החניכים:

– מה חשבתם כשקיבלתם את הפתק הראשון?

– כיצד הרגשתם כשהחלוקה הזאת חזרה על עצמה?

– איזו אווירה נוצרה בין שתי הקבוצות?

– האם מישהו דאג שייגמר האוכל ולא יישאר לו די לסעודה?

יש לשער, שבקרב הקבוצה שקיבלה מעט אוכל, נוצרה תחושת אי נעימות ואף תחושה של קיפוח ושל חוסר צדק.

יכול להיות, שהחלוקה האי שוויונית שחזרה על עצמה העצימה את ההרגשה הזאת.

יש להניח, שבקרב הקבוצה שקיבלה הרבה אוכל, ההרגשה הראשונית הייתה מעין הרגשת ניצחון,

אך יכול להיות שגם תחושת אי נעימות מול הקבוצה השנייה. כמו כן יש להניח,

שבין הקבוצות נוצרה מידה מסוימת של עוינות (כמובן בגבולות המשחק) – שני מחנות, אלה מול אלה.

מה שחווינו פה הוא מעיין הדמיה של מציאות העוני – אנשים עניים שאין להם ושוב אין להם.

אצלנו מדובר בסך הכול בבמבה יותר או במבה פחות, ולא בחיים ממש, אך לאדם העני מדובר בלחם, בחלב לתינוק, בנייר הטואלט, שהם דברים בסיסיים והמציאות עצמה, כשלגמרי לא ברור לו "מה יהיה כתוב לו בפתק הבא" – האם מחר יהיה לו מה לאכול? ובמה יאכיל את ילדיו. אותו עני, כמו הקבוצה השמאלית, רואה שיש כאלה שיש להם ושיש להם הרבה, ולפעמים האנשים האלה נמצאים ממש מעבר לדלת…

המצב הזה מעורר אצל העני רגשות בדיוק כמו אלה שהעלו החניכים – תסכול, כעס, אין אונים, דימוי עצמי נמוך, רגשות קיפוח, דאגה ועוד.

נעבור לשלב הבא וננסה למקד בו קצת יותר את הרגשות והכאבים שיוצר העוני.

 

 

 

שלב ב

איך עני מרגיש היום?- סיפורים על עוני

 

המדריך יפזר פלקטים עם סיפורים קצרים (את הסיפורים אפשר לצלם מהחוברת בהגדלה, ולהדביק על גבי גיליונות נייר). מתחת לכל סיפור נשים שקיות ובתוכם נניח את כרטיסי הרגשות:

• תסכול
• דאגה
• אי נעימות
• אין אונים
• דימוי עצמי נמוך
• בושה
• כאב
• דאגה לעתיד
• צער על ילדים, הורים או אחים

 

המדריך יחלק לכל חניך שקית, וכל אחד יצטרך להסתובב בין סיפורי המצבים,

 ולקחת מכל סיפור את הרגשות שלדעתו נוצרות בקרב גיבורי הסיפור.

 

סיפורי המצבים:

 

את יאיר הכרתי בבית-הכנסת של השכונה. בחור שקט וענו, בעל מידות טובות ולב זהב.

עם הזמן נוצרו בינינו קשרי חברות. בשבת האחרונה כשצעדנו הביתה,

הצעתי לו שבשנה הבאה נלך ביחד לישיבה התיכונית שדיברנו עליה בזמנו. יאיר החל לגמגם. לבסוף, לאחר שלחצתי עליו,

הוא סיפר שהוריו כבר דיברו איתו שילך לישיבה אחרת, כי שם יקבלו הוריו הנחה. יאיר המשיך והסביר,

שהוא לא רוצה להקשות על הוריו, מה גם ששנה אחריו יש עוד אח שצריך לעלות לישיבה, ואז בטוח שהוריו לא יוכלו לעמוד בזה…

 

 

יואב הוא ילד בן 10 והמשפחה שלו חיה מתחת לקו העוני. לא פעם התחנן שאמו תיתן לו פרוסה לארוחת עשר,

"רק בשביל הבושה! שלא יידעו שאין לנו". אמו מסבירה לו בכאב שאין – "אם היה, הייתי נותנת!".

 

 

מירי ואני קבענו שנלך ביחד לקנות את הציוד לבית הספר. כבר באוטובוס הבנתי שזו הייתה טעות. למירי יש כושר שכנוע מדהים.

מאז שאנחנו קטנות, אנחנו זוג. תמיד היא הייתה המוצלחת מבינינו (רינה טוענת שזה בגלל שיש להוריה יותר אמצעים להשקיע בה).

מירי רצתה לקנות בקניון. אם נלך לקניון, רוב הסיכויים שהכסף שאמא נתנה לי יספיק אולי לחצי מהדברים.

ניסיתי לשכנע שנלך לחנות במדרחוב, זאת שיש בה הכול בחצי מחיר. בסוף כמובן הלכנו לקניון…

כשחזרתי הביתה לא ידעתי איך להסביר לאמא, למה חזרתי עם חצי מהציוד הדרוש…

 

 

אתה יודע מה הכי מתסכל אותי? מילא זה שאני צריך לחשוב עשר פעמים לפני כל דבר שאני קונה,

מילא זה שגם השנה אני אחסוך ואלבש בחגים את הבגדים מלפני שנתיים. אבל ההרגשה הזו, שאתה כל הזמן בצד המקבל!

אני רוצה לתת לאשתי, לילדים, אני רוצה לתת צדקה ברוחב לב, אני רוצה להיות בצד הנותן.

 

 

אתמול פגשתי את אבא של שלמה, מהכיתה של דן, הוא סיפר איך הם מתארגנים לבר-המצווה של שלמה,

חבר טוב של דן. סיפרתי לו עד כמה דן מתרגש ולא מפסיק לדבר על המסיבה שתהיה באולם, ועל השבת שתהיה במלון.

הוא סיפר בהתלהבות על ההכנות, ואני רק חשבתי, איך אני אצליח לארגן לדן מסיבה ברמה שמתקרבת לרמה שלו.

מאיפה אני אקח הלוואה? כמה זמן ייקח לי להחזיר אותה? ועל חשבון מה זה יבוא?

 

 

כנראה, יוני לא יוכל לבוא לטיול של החבר'ה, זה לא לפרסום,

אבל הוא הסביר שההורים שלו במצב לא פשוט מבחינה כלכלית כרגע והוא לא רוצה להעמיס עליהם.

כן, אני יודע, גם לטיול השנתי הוא לא יצא, אני מניח שמאותה סיבה. דע לך שהוא בחור זהב! זה שהוא לא מקובל חברתית,

זה רק כי הוא חושב שהוא שווה פחות כי אין להם די כסף בבית. פעם שאלתי אותו,

אם זה לא מפריע לו שהוא מפסיד כל כך הרבה פעילויות עם החבר'ה בגלל זה, הוא משך בכתפיו ואמר: "מה אני יכול לעשות?!"

 

לאחר שהחניכים יסיימו נבקש מהם לספר, איזה רגשות היו דומיננטיים יותר, שחזרו על עצמם שוב ושוב.

נסב את תשומת לב החניכים, שלכל אחד מהם ישנה עכשיו ביד שקית עם פתקים שכתובים עליהם רגשות,

אולם בעבור האנשים שחווים את הרגשות האלה ביום יום, זו לא שקית – זהו שק שהם נושאים איתם בלב לכל מקום.

לפעמים השק הזה כבד מאוד! והם לא יכולים להחזיר אותו בסוף הפעולה – אלא הרגשות האלה מלווים אותם לכל מקום,

 כי הם חלק מהחיים שלהם.

נדגיש, שלמרות הרגשות הקשים האלה, מי שמתמודד עם מציאות העוני באמונה ובביטחון בה',

אל הקושי מתלוות גם רגשות של סיפוק על היכולת לוותר, רגשות של שמחה במה שיש והסתפקות במועט,

ורגשות של בגרות ועמידה בלחץ החברתי, ובעניין הזה נתמקד בפעולת הסיכום של החודש.

 

שלב ג

קשיים כלכליים – גם במסגרת הסניף

בשלב הזה נחדד את העניין, שהרגשות שדיברנו עליהם לא שייכים רק "להם" – לאנשים העניים שנמצאים אי-שם בשכונות המצוקה –

אלא הרגשות וההתמודדויות האלה יכולים להופיע גם קרוב מאוד אלינו, אפילו פה בסניף.

המדריך יוציא מעטפה ובתוכה מכתב. נקדים ונסביר, שזהו מכתב שכתב חניך למדריך שלו. אותו מדריך התלבט מאוד איך להגיב למכתב –

גם ברמת החניך וגם ברמת השבט והסניף שלו, ולכן הוא החליט לפנות לתנועה, לקבל עצה.

נקריא לחניכים את המכתב:

יוחאי שלום!

כבר כמה פעמים ניסיתי לדבר איתך, וכל פעם הרגשתי שזה קשה לי – פחדתי שאבכה כמו ילד קטן.

בסוף החלטתי לכתוב. אתחיל מההתחלה.

לפני כמעט שנה הרגשתי שמשהו השתבש בבית – ההורים שלי נראו עצובים ודואגים,

 ואבא שלי נראה כאילו הוא הזדקן באיזה 10 שנים. בכל פעם שנכנסתי הביתה,

הם התחילו להתלחש ואבא שלי התחיל להישאר בבוקר בבית.

בהתחלה לא הבנתי מה קורה, למה אבא לא הולך בבוקר לעבודה, על מה כל ההתלחשויות? אבל לא העזתי לשאול…

אתה זוכר ששאלת אותי למה עדיין לא שילמתי למחנה? עניתי שאני לא רוצה לצאת. ניסית לשכנע והלב שלי כמעט התפוצץ!

אם היית יודע, יוחאי, כמה רציתי, כמה חיכיתי למחנה… ערב קודם ניגשתי להוריי,

וביקשתי את הכסף למחנה. הוריי הסתכלו זה על זה במבט מוזר ואמא אמרה: "יהודה, אנחנו צריכים לשוחח".

התיישבתי, ופתאום אמא התחילה לבכות וחיבקה אותי. אבא ביקש ממנה שתצא ותשאיר אותנו לבד, מאוד נבהלתי,

ולא ידעתי מה לחשוב. ואז הוא אמר: "אתה כבר מספיק גדול כדי להבין, בעוד כחודשיים ימלאו לך 13".

 הוא נשם עמוקות והמשיך: "בטח שמת לב, שכבר זמן מה אני לא הולך בבוקר לעבודה. היו קיצוצים במפעל,

 ומכיוון שאני מהמבוגרים, הוציאו אותי לפנסיה מוקדמת ללא פיצויים, מה שאומר, שכרגע צריך להוריד בהוצאות,

ולגבי שאלתך על המחנה – גם לזה אין כרגע כסף. אתה בטח מבין, צריך לקנות עכשיו לפחות תפילין, קידוש בבית הכנסת…"

זהו, אחר כך הוא יצא והשאיר אותי לבד לחשוב. מאז אני כבכור במשפחה משתדל לעשות כמיטב יכולתי שידאגו פחות,

שישמחו יותר.

אתמול שמעתי אותם משוחחים ביניהם על נרי'ה, אחי הקטן, שאולי ירשמו אותו לבית הספר האזורי במקום לתלמוד תורה,

כי תלמוד התורה עצמו יקר, וההסעות, וכל מה שמסביב…

כל כך הצטערתי בשבילו. אף על פי שידעתי שהשיחה ביניהם לא נועדה לאוזניי,

לא הצלחתי להירדם בלילה. בבוקר ניגשתי לאמא ואמרתי לה, שאני מוכן לוותר על הסניף ועל הישיבה בשנה הבאה,

ושיכניסו את נרי'ה לתלמוד תורה, הרי הוא כל כך מחכה לזה ולא מפסיק לדבר על זה, איך אפשר לאכזב אותו?

אמא אמרה שאני לא אתערב. אבל אני החלטתי לעזור יותר בבית, אני אפרסם שאני מוכן לעשות שיעורי עזר ואחפש דברים נוספים.

חוץ מזה החלטתי, שאף על פי שאני מאוד אוהב אותך, את החבר'ה ואת הסניף, אני חייב לוותר.

איך אני יכול לבקש מהוריי במצב כזה לשלם מיסי סניף, מחנות, ואפילו אוכל לקומזיץ?

אני לא מסוגל לחפש כל פעם תירוצים. בטח תגיד שאפשר למצוא פיתרון ושחבל, אני לא רוצה שיוותרו לי או שיתנו לי צדקה,

אבא שלי מובטל, אבל אני לא מקבץ נדבות!

יוחאי, אני לא יודע אם תבין, אם אי פעם עמדת במצב דומה, אני ממש מתחנן שלא תנסה לשכנע אותי, אני בטוח שההחלטה שלי נכונה ואמיתית. ועוד דבר – אם החבר'ה שואלים, תגיד שהוריי רוצים שאשקיע יותר בלימודים.

שלך בהערכה ובידידות,

יהודה

 

עם סיום קריאת המכתב, נמתין מעט לעיכול הדברים ולאחר מכן נשאל את החניכים:

– איזה קשיים העלה יהודה במכתבו?

– עד כמה המציאות המתוארת רחוקה מהסביבה שלנו (סניף, יישוב או שכונה, בי"ס, משפחה ועוד)?

– לפי דעתכם, כיצד על יוחאי המדריך להגיב?

כהמשך לדברי החניכים נדגיש עד כמה המציאות העדינה הזאת דורשת מחשבה, רגישות והתחשבות,

מכיוון שפעמים רבות מציאות העוני דרה, בלי שנשים לב, עם מציאות אחרת של נוחות ושפע,

לכן צריך לחפש תמיד פתרונות יצירתיים כדי לתת למי שאין לו היכולת להיות חלק בסניף, בכיתה או בכל מסגרת אחרת,

מבלי שירגישו צורך להתגונן, להתנצל או להתבייש.

נשאל:

– כיצד אנו יכולים לפעול ולהתנהג, כדי שמכתב כזה לא יישנה בשבט ובסניף שלנו?

 

לסיכום

בפעולה הזאת ניסינו לחוות את עולמו של העני – לא רק את הקושי של המחסור בכסף, שהוא קושי עצום בפני עצמו,

אלא גם את הקשיים הנלווים אליו – דאגה, אי נעימות, אין אונים או כאב על הורים או ילדים.

ראינו, שהמציאות הזאת יכולה להתרחש גם ממש בתוכנו, ועל כולנו לפעול ברגישות ובתשומת לב כדי להקל עליה.