בין המיצרים (פעולה)

מטרות

1. החניך ילמד שבכוח העיסוק בזכר החורבן וההקפדה על ההלכות המעשיות הקשורות בו לעורר את הכיסופים לגאולה בלבנו ולקרבנו אליה.
2. החניך יעסוק בהלכות בין המצרים בפרט ובמנהגי אבלות לזכר החורבן בכלל.
3. החניך יכיר מעט מהרקע ההיסטורי לחורבנות.

 

• כרטיסי הלכות מצולמים וגזורים
• 20 גיליונות נייר, חבילת טושים ונייר דבק (סלוטייפ)
• בריסטול שעליו מצוירת טבלת ‘9 בריבוע’. בכל ריבוע תחובה סיכת משרד.
• 9 כרטיסים (מותאמים לגודל הריבועים בטבלת ‘9 בריבוע’) המסומנים מצדם האחד ב-X ומצדם האחר ב-O.

 

שלב א’- מי מפחד מ’בין המצרים’?

 

נספר לחניכים בלשוננו את הסיפור הבא:

“קל דעת אחד שאל את רבי יוסי בר מבריסק: מה הטעם במנהגי האבלות של שלושת השבועות?

 האם אין הם מיותרים?..”

 

בשלב זה נעצור את הסיפור ונבקש מהחניכים לענות לאותו “קל דעת”.

נשאל:

– האם השאלה של אותו יהודי איננה מנקרת גם בלבנו? ובאמת, אנו מתפללים לבניין ירושלים בכל יום,

מדוע יש צורך עוד בשלושה שבועות שבהם מתנהגים ממש כאבלים?…

– האם ימי ‘בין המצרים’ אינם בעינינו לעתים כ’מטרד’ שהיינו מעדיפים לוותר עליו (ובייחוד שהם חלים בעיצומו של החופש הגדול…)?

נדון עם החניכים בשאלות ונעודד אותם להביע את דעתם הכנה בלי חשש, בצורה מכובדת וראויה, כמובן.

מדריך, שים לב! דווקא התייחסות כנה ואמתית לבעיה וירידה לשורשיה (ללא ניסיון לטשטש או להתעלם ממנה)

עשויים להניב רצון עמוק יותר להתמודדות אתה.

 

לאחר שנשמע את דברי החניכים נחזור לסיפור:

“…השיב לו רבי יוסי: משל למה הדבר דומה? לדליקה שפרצה בעיר וכילתה כמה בתים.

 מי מבעלי הבתים שאכפת לו מהאסון שקרה, מפשפש בתילי האפר, אוסף ושומר לעצמו את שרידי מה שהיה ביתו.

כך יזכור ויפעל לבניין ביתו בקרוב. מי שהאסון אינו נוגע אליו והוא אף אינו מנסה להציל את מה שעוד אפשר להציל,

 מובטח לו שגם לא ישקיע בבניין ביתו מחדש.

והנמשל: כל זמן שאנו מתאבלים באופן מעשי על חורבן ירושלים והמקדש – מובטח לנו שיקום וייבנה מחדש כי אנו מעידים בכך שאיננו אדישים לחורבן ומצפים בכל רגע לתקומה.”

(ע”פ ספר האגדה)

 

נדון עם החניכים:

– מה דעתכם על התשובה? האם אכן דיני האבלות מסייעים לנו להחיות את זיכרון המקדש?

– האם אנו פועלים כך גם ביחס לחורבנות אחרים? (סיני, גוש קטיף ויישובי צפון השומרון)?

למדריך! אם הגירוש מגוש קטיף הוא נושא טעון במיוחד בשבטך כדאי לוותר על השאלה האחרונה ולעסוק בה במסגרת פעולה נפרדת.

נסביר לחניכים שכעת נעסוק בהלכות בין המצרים וברקע לחורבן מתוך רצון להעמיק את הבנתנו בדברים ולהשיב אותם אל לבנו.

 

שלב ב’- מהלכות ומנהגי האבלות על החורבן

 

נחלק את השבט לשניים ונשחק “שים פס”.

כל קבוצה בתורה שולחת נציג אשר יקבל ‘כרטיס הלכה’ (נספח מס’ 1).

על החניך לבטא את ההלכה בציור על גיליון נייר שנדביק על הקיר. אין לכתוב או לדבר.

לקבוצתו מוקצבות חמש דקות כדי לגלות את ההלכה. אם לא הצליח, ניתנת לקבוצה המתחרה הזדמנות לגלות מהי ההלכה.

כל גילוי נכון מזכה בנקודה.

נדון עם החניכים:

– איך כל מנהג אבלות עוזר לנו להתחבר לבית המקדש?

– אילו דברים לדעתם יכולים לעזור לנו להיזכר בבית המקדש ולא לשכוח את המשמעות שלו מעבר לבניין הפיזי שנחרב?

 

שלב ג’- בזיכרון סוד הגאולה

 

נתלה על הקיר לוח X/O. נסביר לחניכים כי כעת יתחרו ביניהם בשאלות העוסקות ברקע לחורבן.

כל קבוצה בתורה תבחר משבצת בלוח ואז יפנה אליה המדריך שאלה מתוך רשימת השאלות (נספח מס’ 2).

אם ענו נכון יוכלו לסמן את המשבצת בכרטיס המייצג את קבוצתם (X/O). אם טעו השאלה מופנית לקבוצה המתחרה.

אם טעו גם הם תחזור השאלה לקבוצה הראשונה והמדריך יקריא שתי תשובות אפשרית.

אם יבחרו בתשובה הנכונה יוכלו לסמן את המשבצת. אם טעו שוב יסומן הריבוע בכרטיס הקבוצה השנייה.

 

לסיכום:

חכמים קבעו הלכות ומנהגים רבים שמטרתם להחיות את זיכרון החורבן בלב כל הדורות שיבואו אחריו.

ככל שנקפיד על הלכות אלו יותר – לא מתוך חוסר ברירה אלא מתוך בחירה –

כך תיקבע בלבנו תחושת החסר שבחורבן ובגלות השכינה, נבין את משמעותו יותר ונצפה יותר להשלמתו.

האבלות אינה על אירוע היסטורי שקרה אי שם בעברו הרחוק של העם,

אלא על חורבן ממשי והסתר שכינה שאנו חווים מדי יום ביומו ומייחלים להיגאל ממנו.

בדומה לכך משולה ירושלים (כנסת ישראל) ל’אלמנה חיה’ –

אישה שבעלה אינו אתה אך היא יודעת שהוא אמנם חי ועתיד לשוב אליה ולכן זיכרונו אינו מרפה ממנה והיא מצפה בכל רגע לשובו.

ואמנם אם נעמיק להבין את הסיבות שהביאו לחורבן מתוך רצון לתקן את שגיאות העבר נזכה אי”ה לגאולה השלמה בקרוב.