חיים ומוות ביד הלשון(פעולה)

מטרות הפעולה:

1. החניכים יכירו בחשיבות הרבה של יכולת הדיבור.

2. החניכים יבינו שלדיבור יש כוח להשפיע על האדם לטובה או לרעה.

 

עזרים:

1. שני פתקים, עליהם כתובות המשימות שבשלב א’.

2. שני הסיפורים שבשלב ב’ מצולמים כל-אחד על דף.

 

 

נחלק את השבט לשתי קבוצות וניתן לכל קבוצה פתק, עליו כתובה משימה:

פתק לקבוצה א’: עליכם להסתדר בטור לפי מידת הנעליים, מהקטנה ביותר עד הגדולה ביותר.

פתק לקבוצה ב’: עליכם להסתדר בטור לפי מידת הנעליים, מהקטנה ביותר עד הגדולה ביותר, בלי לדבר כלל אחד עם השני.

נצפה שקבוצה א’ תסיים את המשימה ראשונה ונכתיר אותה כמנצחת.

ייתכן שקבוצה ב’ תתלונן על כך שזה לא הוגן שלקבוצה א’ היה מותר לדבר. משם נוביל לדיון.

 

נשאל את החניכים:

· למה זה משנה אם היה מותר לדבר או לא?

· למה הדיבור חשוב כל-כך?

 

נסכם סיכום ביניים:

לקבוצה שניתנה אפשרות לדבר היה הרבה יותר קל לבצע את המשימה.

הדיבור מאפשר לנו לתקשר ולהעביר מסרים אחד לשני. בלי לדבר, הרבה יותר קשה להבין אחד את השני ולהסתדר בקבוצה.

 

ניתן לכל קבוצה את אחד הסיפורים שלהלן ונבקש שיציגו אותו.

 

סיפור מס’ 1: עֶרְכָּהּ שֶׁל מַחְמָאָה / הרב יקהת רוזן

אַהֲרֹן, אִישׁ עֲסָקִים יְהוּדִי הַמִּתְגּוֹרֵר בְּלוֹנְדוֹן בִּצַּע עִסְקָה גְּדוֹלָה וְקִבֵּל אֶת שְׂכָרוֹ בִּמְזֻמָּן.

בְּצֵאתוֹ מִן הָעֲבוֹדָה הָיָה בְּמִזְוַדְתּוֹ סְכוּם שֶׁל כְּמֵאָה אֶלֶף לִירוֹת שְׂטֶרְלִינְג. הוּא לֹא הִסְפִּיק לְהִתְקַדֵּם יוֹתֵר מִכַּמָּה עַשְׂרוֹת מֶטְרִים,

וּמִיָּד הִתְנַפְּלוּ עָלָיו שְׁלֹשָׁה גּוֹיִים, וְדָרְשׁוּ לְקַבֵּל לִידֵיהֶם אֶת כָּל הַכֶּסֶף שֶׁבְּיָדָיו.

אֲנָשִׁים אֵלֶּה כַּנִּרְאֶה עָקְבוּ אַחֲרָיו וְיָדְעוּ עַל הָעִסְקָה הַגְּדוֹלָה שֶׁבִּצַּע.

הֵם אִיְּמוּ עַל חַיָּיו וּבִקְּשׁוּ לִשְׁדֹּד אֶת הַסְּכוּם הֶעָצוּם. מֶה עָשָׂה אַהֲרֹן?

הוּא הִתְבּוֹנֵן עַל פְּנֵיהֶם, וְרָאָה בְּאֶחָד מֵהֶם אֶת דְּמוּת הַמַּנְהִיג. פָּנָה אֵלָיו וְאָמַר:

 “תִּרְאֶה, אֲנִי רוֹאֶה בְּךָ תְּכוּנוֹת חִיּוּבִיּוֹת. אַתָּה נִרְאֶה לִי אָדָם חָכָם. עָשִׂיתָ בִּצּוּעַ מֻשְׁלָם.

 אַתָּה גַּם עוֹשֶׂה רֹשֶׁם שֶׁל אָדָם טוֹב, נִימוּסִי וַאֲפִלּוּ אִינְטֶלִיגֶנְטִי.

אֱמֹר נָא לִי בְּבַקָּשָׁה – בִּשְׁבִיל מָה אַתָּה בְּעֶצֶם צָרִיךְ אֶת כַּסְפִּי?”

הַשּׁוֹדֵד הָיָה מֻפְתָּע מֵעֶצֶם הַשְּׁאֵלָה, אַךְ הֵשִׁיב:

 “אֲנִי צָרִיךְ ווֹדְקָה. תַּגִּיד לִי אַתָּה – אֶפְשָׁר לִקְנוֹת ווֹדְקָה בְּלִי כֶּסֶף? תָּבִיא אֶת הַכֶּסֶף מִיָּד וּבְלִי לְהִתְחַכֵּם!”

“כַּמָּה עוֹלֶה הַיּוֹם בַּקְבּוּק ווֹדְקָה?” הִתְעַנְיֵן הַיְּהוּדִי. “חָמֵשׁ לִירוֹת שְׂטֶרְלִינְג” עָנָה הַשּׁוֹדֵד.

אַהֲרֹן הוֹצִיא שְׁטָר שֶׁל עֶשֶׂר לִירוֹת שְׂטֶרְלִינְג, הִגִּישׁ אוֹתוֹ לַשּׁוֹדֵד, וְאָמַר: “הִנֵּה, קַח לְךָ עֶשֶׂר לִירוֹת, וַעֲזֹב אוֹתִי לְנַפְשִׁי…”

לְמַרְבֵּה הַתַּדְהֵמָה, פָּעֲלוּ הַדְּבָרִים עַל לִבּוֹ שֶׁל הַפּוֹשֵׁעַ. הוּא לָקַח אֶת הַשְּׁטָר, וְהוֹרָה לִשְׁנֵי חֲבֵרָיו לַעֲזֹב אֶת הַיְּהוּדִי לְנַפְשׁוֹ.

לְמָחֳרָת מַגִּיעַ אַהֲרֹן לְבֵית הַכְּנֶסֶת בָּאֵזוֹר הַחֲרֵדִי שֶׁל לוֹנְדוֹן, וּלְיַד הַשַּׁעַר הוּא מַבְחִין בְּמַנְהִיג הַשּׁוֹדְדִים מֵאֶמֶשׁ…

כְּשֶׁהִתְקָרֵב אַהֲרֹן אֶל הַשַּׁעַר נִגַּשׁ אֵלָיו הַשּׁוֹדֵד וְקָרָא לוֹ לְ’שִׂיחָה’ בַּצַּד.

בְּלֵית בְּרֵרָה הִשְׂתָּרֵךְ אַהֲרֹן אַחֲרֵי הַשּׁוֹדֵד, לְמֶרְחָק שֶׁל כַּמָּה עַשְׂרוֹת מֶטְרִים מִבֵּית הַכְּנֶסֶת.

הַשּׁוֹדֵד הוֹצִיא מִכִּיסוֹ שְׁטָר שֶׁל חָמֵשׁ לִירוֹת שְׂטֶרְלִינְג, הִגִּישׁ אוֹתוֹ לְאַהֲרֹן וְאָמַר:

 “הִנֵּה הָעֹדֶף מֵהַשְּׁטָר שֶׁקִּבַּלְתִּי מִמְּךָ אֶתְמוֹל…”

תָּפַס הַיְּהוּדִי אֹמֶץ, הֵישִׁיר מַבָּטוֹ לְתוֹךְ פָּנָיו הַמְצֻלָּקוֹת שֶׁל הַשּׁוֹדֵד וְשָׁאַל: “עַכְשָׁו גַּם אֲנִי מְבַקֵּשׁ הֶסְבֵּר.

אֶתְמוֹל בָּאתָ עִם חֲבוּרָה שְׁלֵמָה כְּדֵי לִתְקֹף אוֹתִי וְלָקַחַת אֶת כַּסְפִּי. אִיַּמְתֶּם עָלַי בְּסַכִּינִים,

וּבִקַּשְׁתֶּם לְהַכְרִיחַ אוֹתִי לָתֵת לָכֶם הַכֹּל עַד הַפְּרוּטָה הָאַחֲרוֹנָה. אַחַר כָּךְ הִסְתַּפַּקְתָּ בְּעֶשֶׂר לִירוֹת שְׂטֶרְלִינְג,

וְעַכְשָׁיו אַתָּה עוֹד מַחְזִיר לִי עֹדֶף?! מֶה עָבַר עָלֶיךָ?”

תְּשׁוּבָתוֹ שֶׁל הַגּוֹי הִדְהִימָה אֶת אַהֲרֹן: “מָה אֲנִי אַגִּיד לְךָ? אֲנִי הַיּוֹם בֶּן 27, וְעַד הַיּוֹם אַף אֶחָד, אַף אֶחָד!

לֹא אָמַר לִי שֶׁאֲנִי בֶּן אָדָם טוֹב. מֵעוֹלָם לֹא שָׁמַעְתִּי מִישֶׁהוּ שֶׁחוֹשֵׁב שֶׁיֵּשׁ לִי תְּכוּנוֹת חִיּוּבִיּוֹת, שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֲנִי חָכָם אוֹ נִימוּסִי!

לְהֶפֶךְ. בַּבַּיִת שֶׁלִּי תָּמִיד אָמְרוּ שֶׁאֲנִי מֻפְרָע, שֶׁאֲנִי יֶלֶד רַע, שֶׁאֲנִי אַלִּים.

בְּבֵית הַסֵּפֶר תָּמִיד הַמּוֹרוֹת כָּעֲסוּ עָלַי, הֶעֱנִישׁוּ אוֹתִי, הִרְחִיקוּ אוֹתִי מֵהַכִּיתָה, וְנָשְׁמוּ לִרְוָחָה אִם לֹא הִגַּעְתִּי.

הַחֲבֵרִים תָּמִיד שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי, אַךְ בָּרוּר שֶׁזֶּה הָיָה רַק מִפַּחַד. אֲנִי בֶּן אָדָם טוֹב? הָה! אֶת זֶה לֹא שָׁמַעְתִּי אַף פַּעַם!

כְּשֶׁאַתָּה הִתְבּוֹנַנְתָּ בִּי וְאָמַרְתָּ לִי אֶת אוֹתָן מַחְמָאוֹת, רָאִיתִי שֶׁאֶצְלְךָ זוֹ גִּישָׁה אַחֶרֶת.

הֵבַנְתִּי שֶׁאַתָּה לֹא אוֹמֵר אֶת זֶה רַק בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא אֶקַּח מִמְּךָ אֶת הַכֶּסֶף, אֶלָּא בֶּאֱמֶת זֶה מַה שֶּׁאַתָּה חוֹשֵׁב,

שֶׁאַתָּה מְסֻגָּל לְהַעֲרִיךְ אֲפִלּוּ בְּפוֹשֵׁעַ כָּמוֹנִי אֶת הַדְּבָרִים הַטּוֹבִים שֶׁבּוֹ.

 זֶה שִׁכְנַע אוֹתִי שֶׁלֹּא מַגִּיעַ לְךָ שֶׁאֶקַּח מִמְּךָ אֶת הַכֶּסֶף, וְאַחֲרֵי שֶׁקָּנִיתִי אֶת מַה שֶּׁאֲנִי צָרִיךְ הֶחְזַרְתִּי לְךָ אֶת הָעֹדֶף…”

(מתוך מעשהיה, גיליון 1314, פרשת כי-תשא, כ’ אדר תש”ע)

 

 

סיפור מס’ 2: סיפור הצפרדעים

להקה של צפרדעים טיילו להם ביער, לפתע, נפלו שני צפרדעים לתוך בור עמוק מאוד.
כל שאר הצפרדעים התגודדו יחד סביב הבור. כשהם ראו עד כמה הבור עמוק הם צעקו לצפרדעים שנפלו:
“חבר’ה, אין לכם שום סיכוי שתצאו מכאן בחיים… אתם נחשבים כבר למתים… חבל לכם בכלל להתאמץ!”
לצפרדעים שנפלו לא היה שום חשק לוותר על חייהם בכזאת קלות.
התעלמו שני הצפרדעים מקריאות חבריהם וניסו לטפס ולקפוץ החוצה בכל כוחם,

בשעה שהצפרדעים שמחוץ לבור ממשיכים לצעוק להם ולסמן להם בכל מיני דרכים עם הידיים שאין להם סיכוי…
אחד הצפרדעים שמע בעצתם של הצפרדעים, אפסו כוחותיו, הוא נכנע, ומיד נפל ומת בקרקעית הבור.
הצפרדע השני, לא ויתר, הוא המשיך לנסות בכל כוחו בשעה שהצפרדעים מסמנים לו בתנועות וצועקים מפתח הבור:
“חבל על המאמץ… אין לך שום סיכוי בעולם…”, “הפסק את המאמץ והסבל שלך, ופשוט תמות”.
בכל זאת הצפרדע המשיך לנסות ואף הגביר את מאמציו לנוכח קריאות חבריו…
ובסופו של דבר, בשארית כוחותיו הצליח לצאת מן הבור עייף ותשוש.

לאחר שנח מעט, שאלו אותו חבריו הצפרדעים:
“איך עשית את זה? הבור היה ממש עמוק וסיכוייך להינצל היו אפסיים?…”
בשפת הסימנים הסביר להם הצפרדע הזה כי הוא חירש…
הוא לא שמע מה אומרים לו, ובטעות פירש את קריאותיהם הנרגשות כמילות עידוד…

 

נשאל את החניכים:

· מה ההבדל בין הסיפורים?

· מה ניתן ללמוד מהם על כוח הדיבור ?

 

היכולת לדבר היא מתנה שקיבלנו מאת ה’ וכמו שראינו היא חשובה לנו מאוד.

חשוב שנדע שלדיבור שלנו יש השפעה והיא יכולה להיות טובה או רעה.

בסיפור הראשון ראינו איך כמה משפטים של אהרון גרמו לשודד לשנות את דרכיו.

בסיפור השני ראינו איך כמה מילים מייאשות גרמו לצפרדע לוותר על חייו ולא לנסות להינצל ואיך הצפרדע השני,

שחשב שמעודדים אותו, הצליח בסוף להינצל.

עלינו לדעת להיזהר מאוד בלשוננו וכמו שאנו מסתכלים בעין טובה, כך גם להשתמש בלשוננו לטובה.