היו יוצרים! (פעולה)

מטרת הפעולה

שלב א’-

סיפור על הרב קרליבך:

כאשר הרב שלמה קרליבך היה תלמיד ישיבה הוא נחשב לעילוי גדול,

הוא היה תלמיד מבריק ששקד על תלמודו והיו צפויות לו גדולות בעולם הלמדנות הישיבתי.

הוא למד בישיבת ליקווד של ר’ אהרן קוטלר. אך גם היה מקורב לרבי מלובביץ’.

קודם לאדמור הרי”צ ולאחר מכן לר’ מנחם מנדל. לאחר פטירת הרי”צ,

קרא הרמ”מ (הרבי מלובביץ’) לרב קרליבך וציווהו לצאת למסע בעולם הקולג’ים ובאוניברסיטאות ולהפיץ שם יהדות וחסידות.

קודם שיצא ר’ שלמה לדרכו, נכנס לישיבת ליקווד כדי להיפרד מרבותיו ומידידיו.

כאשר יצא משער הישיבה, עמד ר’ אהרן קוטלר אצל החלון,

הביט בו בעצב ובכה: “עם ישראל הפסיד בבלי וירושלמי”, אמר לתלמידים אשר סביבו.

משהגיעו הדברים לאוזני ר’ שלמה, עשו עליו רושם רב וזיעזעוהו.

הלך אצל הרבי ושטח בפניו את ספקותיו.

הרבי האזין לו ושכנע אותו כי מסירות נפש למען כלל ישראל,

איננה מסירת גופו וחייו בלבד, אלא מסירת נפש פשוטו כמשמעו.

הוא הוסיף לו הבטחה ששלוחי מצוה אינם ניזוקים, ואז יצא לדרכו.

ארבע שנים לאחר מכן, נדרש הרב קרליבך למסירות נפש רוחנית נוספת,

כאשר הפעם זה היה ‘על חשבון’ מי שלימד אותו ללכת בדרך הזו.

הרב קרליבך אמר לרבי כי אין הוא יכול ללכת בדרך הסלולה

של קיום הופעות נפרדות לגברים ונשים אם ברצונו לגעת באמת בנפשם של הסטודנטים.

והוא שאל את דעתו לכך. הרבי ענה לו שיש בכך בעיות רבות.

ואם הוא רוצה, שיעשה כפי הבנתו. אך בזאת תיפרד דרכם.

בזאת, נסתיימה למעשה שליחותו החב”דית והוא היה לשליח של עצמו בלבד.

“הזרם הדתי לאומי שילח את ילדיו בלתי מוכנים אל החיים:

הוא שלל מהם את סגירות העולם החרדי,

 ולא העניק להם את החירות להשלים את המעבר אל העולם החילוני.

עולמם הרוחני עומעם, ועולמם הגשמי לא מוגשם.

הדתי לאומי הוא למעשה תלוש, בן בלי תרבות שלמה.

אין מאיפה לצטט כי הישן נשלל והחדש מוקצה.

אין רוחניות כי העדר הרוחניות הוא הגורם לסמפטומים המתוארים ביצירות אצל רבים.

הרוחניות החדשה עדיין צריכה את היוצר – האמן שיבטא אותה,

אך יכולה להביא מזור לכאבים אלה. כרגע הסריגה נראית קצת פרומה.”

“וכפי ליבו של המנגן- כן הוא הניגון. כשליבו טהור וכשר- גם השומע נטהר ע”י ניגון זה”

” וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָהְּ כנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יד ה'” (מלכים ב ג טו)

“ועל כן צריך שיהא יודע נגן וגם שיהא הכלי שמנגנים עליו שלם כדי שיוכל לברר ולכוון הניגון בשלמות הראוי, שהיא בחינת מה שמברר הרוח הטובה, השמחה, רוח הנבואה, מן העצבות רוח…”

“גם מתוך החול יגלה הקדש, וגם מתוך החופש הפרוץ יבא העול האהוב.

עבותות זהב ישתרגו ויעלו גם מתוך השירה החפשנית.

ותשובה מזהירה תצא גם מתוך הספרות החיצונית.

זאת תהיה הפליאה העליונה של חזון הגאולה. יגמל זה הציץ, יפרח הפרח,

יבושל הפרי, וידע העולם כולו, כי רוח הקדש מדבר בכנסת ישראל בכל תנועות רוחה,

 וסוף הכל הוא לתשובה המביאה רפואה וגאולה לעולם.”

הספרות, ציורה וחיטובה, עומדים להוציא אל הפעל כל המושגים הרוחניים,

המוטבעים בעומק הנפש האנושית. וכל זמן שחסר גם שרטוט אחד הגנוז בעומק הנפש,

שלא יצא אל הפעל, עוד יש חובה על עבודת האמנות להוציאו.”