תחילתה של תקופת שיבת ציון בהצהרת המלך כורש, מלך פרס.
הוא מצהיר כי היהודים רשאים לחזור לארץ ישראל לאחר גלות שבעים השנה – היא גלות בבל שהגלה נבוכדנאצר מלך בבל.
היהודים לא ממהרים לעלות לארץ, גם לאחר ההצהרה.
רק קבוצה קטנה מחליטה לשמוע את קול ה’ הדובר מתוך ההצהרה ולעלות לארץ.
בראש הקבוצה עומדים זרובבל בן שאלתיאל, המנהיג הרוחני, וישוע בן צדוק, המנהיג המדיני.
כשקבוצת העולים מגיעה לארץ, היא נתקלת בקשיים רבים אך מתגייסת למפעל בניית המקדש.
תוך כדי הבנייה מתנכלים להם הגויים: השומרונים והכותים; וכותבים כתב שיטנה למלך פרס.
כתוצאה מכך מורה המלך על הפסקת הבנייה. מצב העם מתדרדר מבחינה רוחנית, כלכלית ומוראלית (זרובבל וישוע כבר נפטרו).
בשלב זה נכנסים לתמונה עזרא ונחמיה. הם מגיעים מבבל לירושלים. עזרא הוא מנהיג רוחני,
תלמידו של ברוך בן נריה שהיה תלמידו של ירמיה, מגיע ראשון לארץ.
הוא רואה את המצב הרוחני הקשה של העם ומחליט לעלות לארץ.
הוא מגיע ליהודה ופועל לתיקון המצב וקורא לגרש את הנשים הנכריות.
כמה שנים לאחר מכן, נחמיה, שהיה שר בחצר מלך פרס,
רואה את המצב המדיני והכלכלי הקשה ביהודה ומבקש מהמלך אישור לעלות.
נחמיה מגיע לירושלים וחובר לעזרא. הוא פועל לשיקום ירושלים ולשיקום המצב החברתי-כלכלי ביהודה.
בין פעולותיו: בניית חומה לירושלים, אכלוס העיר וסגירת השוק בשבת.
בעקבות פעולותיהם, העם מתלכד והמצב משתפר ובניית בית המקדש ממשיכה ביתר עוז.
כדי לשמר את המצב המוסרי-רוחני של העם, מקימים עזרא ונחמיה את מוסד כנסת הגדולה,
המשמשת בית דין והמשך תמידי של מנהיגות לעם.
הכנסת הגדולה עושה רבות לשיפור מעמדה של התורה שבע”פ בעם ישראל.
לאחר שנים יסתבר שהכנסת הגדולה השפיעה לדורות והייתה צעד ראשון בשימור התורה שבע”פ.
