מטרות:
- החניך יעסוק במהותה של התשובה
- החניך יפנים את חסד ה’ הנותן לנו אפשרות לחזור בתשובה
שלב א
מביימים משפט לנער,
בוחרים חניך אחד שיהיה שופט,
עוד שני חניכים אחד לקטגור ואחד לסנגור.
(נספח-כתב אישום)
הקטגור מקריא את כתב האישום, הסנגור צריך להביא טיעוני נגד.
אפשר לתת לחניכים להביע גם את דעתם
ובסוף השופט צריך להכריע ולהסביר על מה מבסס את טענתו.
שלב ב
נמשיך בקריאת הסיפור עד למקום שבו הנער נשלח לכלא.
נפתח דיון-
למה שולחים את הנער לכלא? הוא התחרט, יחזיר את הכסף,
לא יעשה את זה יותר,
זה נראה לכם צודק?
כדאי לעורר את זה לדיון, למה להעניש אותו?
גם אנחנו עומדים באותו מצב, לפני יום הדין, מול ריבונו של עולם.
מה אנחנו עושים עם כל הערמות של החטאים שלנו אם ממילא נקבל עונש?
למה בכלל לבקש סליחה?
מה המטרה של הוידוי?
מה ההבדל בין האדם שעומד מול שופט בשר ודם ומתרץ תירוצים וטיעונים
שבד”כ האשמים זה כל העולם חוץ ממנו לבין הוידוי שלנו מול ריבונו של עולם?
נציג בפניהם את המקור הבא:
“הכרת אחריות האדם על מעשיו, היא מיסודות התשובה.
זהו תוכן הוידוי, שמודה האדם שאין להאשים אף אחד במעשה החטא,
כי אם את עצמו”
(אורות התשובה, ט”ז, א)
מה שהראי”ה אומר לנו פה זה שעצם זה שהאדם מבין שהוא עשה משהו לא בסדר
ואומר את זה בפה מלא ומתוודה ומכיר בחטאו ומקבל לעתיד שלא יעשה זאת שוב-
רק כשהוא מבין שהאחריות עליו, רק אז תשובתו שלימה.
ועוד הבדל יש בין משפט אלוקי למשפט בשר ודם-
“כי לא תחפץ במות המת כי אם כי אם בשובו מדרכו וחיה
ועד יום מותו תחכה לו, אם ישוב מיד תקבלו”
(מתוך תפילת “ונתנה תוקף”)
הקב”ה לא מחכה להעניש אותנו, להיפך הוא מחכה לשניה בה נחזור בתשובה.
סיכום
נקרא את סוף הסיפור.
אפשר לשאול את החניכים למה לדעתם האמא שמה צעיף צהוב?
