מהלך המשחק:
יושבים במעגל והמשתתפים מבצעים את התנועות הבאות בקצב אחיד:
טופחים פעם אחת בידיים על הברכיים, מוחאים כף פעם אחת ונוקשים פעמיים באצבעות (סה”כ 4 מקצבים).
כשנכנסו כולם לקצב, קורא הראשון את שמו פעמיים (פעם אחת עם טפיחה על הברכיים ועם אחד עם מחיאת כף)
ופעמיים את שמו של משתתף אחר (פעם אחת עם כל נקישת אצבעות). המשתתף ששמו נקרא עושה מיד את אותו דבר:
קורא את שמו פעמיים ופעמיים את שמו של משתתף אחר, וכך הלאה.
משתתף שנכשל [כלומר לא הגיב בזמן או לא אמר פעמיים בקצב] מקבל נקודה רעה או נותן עירבון או יוצא מהמשחק (תלוי במדריך)…
מה אפשר ללמוד מהמשחק?
יש לבחור רעיון אחד לכל פעולה, חשוב לגוון:
א. אתגרי החיים/זה”ב – היערכות לבטיחות
בחיי היום יום שלנו אנו שומעים על אסונות וסכנות, הרבה פעמים אנו מעדיפים לחשוב שהדברים הללו לא יגיעו אלינו (כמו במשחק בו אנו לא תמיד מוכנים לכך שיקראו בשמנו).
חשוב שנדע כי הרבה דברים יכולים להימנע אם נהיה מוכנים, אם נשמור על עצמנו וננקוט אמצעי זהירות. אל לנו לומר “לי זה לא יקרה”.
ב. הרגלים – רכישת הרגלים טובים
יש תגובות שאנו מבצעים באופן אוטומטי, ללא מחשבה ותכנון. למשל, כאשר קוראים בשמנו – אנו מסתובבים מיד ותשומת הלב שלנו מתעוררת.
האם אינסטינקטים הם דבר מולד או שאפשר לרכוש אותם? האם אימון יכול להביא לכך שתגובה תהפוך לאוטומטית?
אכן! אם נרגיל את עצמנו להתנהג באופן מסוים ההתנהגות הזו תהפוך לטבע שני ובשעת הצורך נשלוף אותה ללא תכנון והשתהות.
מדוע זה חשוב? משום שעלינו כבר עכשיו להתחיל להרגיל את עצמנו לדברים חיוביים (למשל לחשוב על הזולת ולא רק על עצמנו) וכך ברגעי מבחן התגובות הללו יצופו מיד. הן יהפכו לאינסטינקט.*
ג. אני – השם שלי
“מהו הדבר ששייך לי אך כולם משתמשים בו יותר ממני? שמי!”
מתוך המשחק אפשר לשוחח עם החניכים על שמותיהם. מדוע קראו להם כך? האם יש סיפור מיוחד מאחורי השם? האם ילדים שקרויים על שם מישהו חשים קשר אליו, או חשים שהם דומים לו בדברים מסוימים?
ניתן לבצע זאת כפעילות היכרות או כהזדמנות לתת לחניכים לספר על עצמם ולהכיר אחד את השני בצורה טובה יותר. סיפורים כאלה יוצרים תחושה של קירבה וחברות ונותנים הזדמנות גם לחניכים שקטים להיפתח.
(אפשר גם לדבר על שם השבט, מדוע אנו קרויים כך?)
*הרחבה למדריך המשקיען:
אפשר להביא פה את סיפורם של רועי קליין ושל נתן אלבז שקפצו על הרימון (ב-2 מקרים שונים כמובן) כדי להציל את חבריהם.
התנהגות זו לכאורה סותרת את האינסטינקט שלנו כבני אדם: לברוח מסכנות ולהציל את עצמנו. אך אם נלמד את קורות חייהם של האנשים הללו נראה שבמשך כל החיים הם התרגלו לא לחשוב רק על עצמם אלא לסייע למי שצריך. ולכן ברגעי האמת, כאשר לא היה להם כלל זמן לחשוב, באופן טבעי הם פעלו להצלת חבריהם. זו היתה צורת ההתנהגות אליה הרגילו את עצמם.
הקרבה כזו לא נקנית ברגע אחד. היא תוצאה של צורת חיים יומיומית.
(רועי קליין, למשל, היה צריך במסגרת לימודיו לתואר להכין תוכנית לשיפור ההתנהלות של מוסד מסוים. רועי החליט לקחת מוסד חסד ולסייע לו לפעול באופן טוב יותר, וכך במסגרת המטלות הלימודיות לעשות גם גמילות חסד…).
